הוא מתקרב לעת. את הניצנים מתחילים לחוש הרבה לפני והם מצליחים
לסלול את דרכם אל מקום מחבואם של החששות הכמוסים. בדרכם הם
מצליחים להעיב על שארית התקופה החולפת שנובלת בשיא פריחתה.
הפחד מהלא נודע הוא הרבה יותר גרוע מהתקופה שאין אנו יודעים
עליה כלום. החששות גוברים על הציפיות. נזכרים בכל היפה שהיה
ושכבר לא יחזור על עצמו. הזיכרונות היפים ממלאים את המחשבות
בעצב מתוק, החרדה מאוכסנת עמוק יותר במעמקי המסתורין של הלא
ברור והלא רציונלי. החדר מתחיל להחשיך. בכל אירוע טבעי כמו
שינויי מזג אויר, מצב מקצועי, מצב בכבישים נוטים לראות סימנים
של הסוף. הכי נורא וטראומטי זה חילופי האנשים שאת מקומם של
היקרים לך מחליף דור חדש אשר לא שותף לעבר המפואר. אתה נוטה
לעמוד על מגרעותיהם ומוצא את כל הסגולות של אנשי העבר אשר לא
נמצאות אצלם.

אירוע מסוים יסמן את הסוף המוחלט. את המעבר בין התקופות.
האחרון שמסמל את הדור הישן עוזב, היא לוקחת את המזוודות, אתה
בשדה תעופה עם כרטיס לכוון אחד. ריכוז החששות מגיע לרמת ריכוז
של אבסנט מהול בדלק מטוסים. בזמן זה יש נטייה להסתגר בתוך
עצמך. להיות מנותק. להבין שוב את המשמעות שבדבר. זה נגמר. זה
מתחיל. את ה"זה" הנגמר אני מכיר. אין לי מושג מה מביא ה"זה"
הקרב ובא. חייב לבנות את עצמי מחדש. להסתגל לסיטואציה שנקלעתי
לתוכה.

יום חדש. תקופה חדשה. דלת העבר נסגרה. חייב לנסות לא להתרפק על
העבר. יוצא מהבית. הכל אותו דבר. לא השתנה כלום. כאילו שהטבע
לא מנחש שהתחיל עידן חדש עבורי, הוא אדיש ואף מעיז לחייך אלי.
איפה הפאניקה שציפיתי לה? אני מדליק אותו וינסטון לייטס, ממה
אני מפחד? קטן עליי. מה שלא יבוא אני אתמודד איתו בדרכים שלי.
עליי להודות על מה שהיה ולנצל את כל מה שלמדתי. אני מוצא עצמי
מגודר בתוך אותה הגדר שגידרתי בה את אותם האנשים שאת מגרעותיהם
השכלתי לראות. כשזה מגיע אפשר רק להשלים. אני אצא מהגדר.
לתקופה חדשה.