מגי שגיב / תהילה |
את זר הדפנה נשים על ראשנו
נתנהג כרגיל בטבעיות מופרזת
בכל פעם שנרצה לומר משהו ולא נעז
נגביר את הקול
וכולם יסגרו עיניים
נגניב לעצמנו קצת אופיום
נעטה גלימת גאווה מוקפים סרסורי מלחמה יקרים
ואיש לא יידע כי הקירות הגבוהים אליהם אנו נצלבים בלהט
הם לא פרי דמיון ואיש לא משמיד
כי המילים לא תשערנה את תנועת הדם
שהן עצמן מעזות לשפוך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|