היי, אני קרן והאמת, אני רוצה לספר לכם תקופה. בעצם את כל
חיי.

אני חושבת שירדן חברה שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד היינו
יחד בכל דבר, חוץ מיום אחד, אותו יום שאני רוצה לספר לכם.

השעה הייתה כבר בערך 20:00 ישבתי לי וצפיתי בטלוויזיה ואז
הטלפון צלצל ממש לא התכוונתי לענות אבל ראיתי שאף אחד לא
מתכוון לענות , עניתי, זו הייתה אמא של ירדן היא אמרה לי שהיא
נעלמה ושאלה אולי היא אצלי.
עניתי לה: "לא ממש לא את בטוחה שהיא לא שם?"
היא ניתקה לי, הבנתי את הרמז ויצאתי לחפש אותה. הלכתי ברחובות
ובדרך ניסיתי להשיג אותה בפלאפון היא לא עונה, הייתי כמעט
מיואשת עד שראיתי אותה על הרצפה מדממת וללא הכרה. ניערתי אותה
דיברתי אליה והיא לא הגיבה.

צלצלתי ישר לאמבולנס ולאמא, וכמובן לאמא של ירדן. תוך מספר
דקות האמבולנס הגיע ולקח אותה. באתי איתם, לא יכלתי להשאיר
אותה לבד אבל אמא בחיים לא תסכים שאני אסע איתם. למזלי אמא של
ירדן הגיעה ונסענו יחד באמבולנס. כשהגענו לבית חולים הורידו את
ירדן ולקחו אותה לטיפול נמרץ. רציתי להיכנס איתם אבל לא נתנו
לי.

חיכיתי בחדר ההמתנה עם אמא של ירדן שדרך אגב קראו לה דפנה.
אחרי חצי שעה גם אמא הגיעה. חיכינו וחיכינו ואף אחד לא הודיע
לנו מה קורה עם ירדן. אחרי הרבה זמן, אני כבר לא יודעת מתי זה
היה, אחת האחיות ניגשה אלינו. היא אמרה שירדן תהיה בסדר והיא
יצאה מכלל סכנה, אבל היא עדיין לא בהכרה מוחלטת, ויש לה פגיעה
במוח. לא הבנתי איך ולמה אבל אמא לקחה אותי הביתה.

בלילה לא הפסקתי לחשוב מה יהיה עם ירדן. אולי יכרתו לה רגל או
יד אולי יצטרכו לעשות לה ניתוח מסובך. ומה אני יגיד לכיתה איך
אני אספר להם את זה?
למחרת כשחזרתי מבית הספר אמא אמרה לי שירדן כבר בהכרה מוחלטת
ואפשר לבוא לבקר אותה.
הייתי כל כך שמחה שאמא החליטה לקחת אותי ישר לבית החולים.
נכנסתי אל החדר של ירדן והתיישבתי לידה היא בקושי זיהתה אותי.
שאלתי אותה: "את זוכרת משהו, מה קרה לך אתמול?"
היא אמרה לי:" לא אני לא מצליחה כל פעם שאני מנסה להיזכר אני
שומעת רעש של צופר של מכונית והבהוב של הפנסים. הראש כואב לי
ו..."  
"את זוכרת מי נהג במכונית?" קטעתי אותה.
"לא אני לא מצליחה אני לא מסוגלת, בואי נעבור נושא. תעדכני
אותי קצת מה קורה בכיתה? אני רוצה להיות בעניינים כשאני
אחזור".
"שום דבר מיוחד", אמרתי.
"נו באמת לא הגיוני שלא היה כלום", היא אמרה.
"לא, ממש כלום, חוץ מ..."
"חוץ ממה? " היא קטעה אותי.
"חוץ מזה שאורן שאל עליך. נראה לי שאת מוצאת חן בעיניו"
"ברצינות?" היא דרשה לדעת.
"כן" עניתי בכנות מוחלטת.
ואז האחות הייתה חייבת להיכנס ולהפריע. היא אמרה בגסות: "שעת
הביקור הסתיימה את צריכה ללכת". התחשק לי להעיף לה סטירה אבל
רק חייכתי ויצאתי החוצה.

ככה עברו הימים ויום אחד כאשר הגעתי  לבית החולים ירדן אמרה
לי: "אני מוכנה"
"מוכנה למה?" לא הבנתי
"אני מוכנה לתאר לך את הפרצוף של זה שנהג במכונית".
"ברצינות?" נדהמתי ולקחתי ישר דף ועיפרון.
"טוב אז..." היא ניסתה להתחיל, "היה לו שיער שחור ממש קצוץ
כאילו רק עכשיו הסתפר, היה לו גם שפם, שפם נורא דק והעיניים
שלו דומות לדבש, הם היו גם כאילו כועסות מאד. השפתיים היו
כמצוירות. הוא היה בערך בגילנו. אבל רגע", היא פתאום עצרה.
"תבטיחי לי שתמצאי אותו, תבטיחי".
לא הייתה לי הרבה בררה ואמרתי: "אני מבטיחה".

אחרי יומיים אימי ניגשה אלי והיה לה פרצוף רציני היא אמרה:
"ירדן מתה".
"מה? איך?" לא הצלחתי להבין, "היא הייתה בהכרה והרופאים אמרו
שהיא יצאה מכלל סכנה".
"היו בעיות במוח שאת זה כנראה לא ראו, אני מצטערת אבל..."
"זה לא ייתכן! לא!" קטעתי אותה.
"די, מספיק, את כבר מספיק בוגרת כדי להבין. די, אני לא אשמה"
היא צעקה.
"אוקי, הבנתי. אני לא צריכה אותך יותר".
קמתי והלכתי לארוז. החלטתי שאני עוברת לגור לבד וזה סופי.

אחרי כמה שנים כשהייתי בערך בת עשרים בא אלי בחור נאה עם שיער
שחור ושפתיים, השפתיים הכי יפות שראיתי אי פעם. הוא אמר לי:
"זו את מהצבא, בשניה שראיתי אותך התאהבתי בך". די גמגמתי
"תודה..."
"רוצה לצאת איתי?" הוא הפתיע אותי בשאלה
"אמממ... כן למה לא", כבר חזרתי לעצמי
"יופי אז... מה דעתך ביום שישי נלך לאיזה סרט", הוא אמר
"טוב", עניתי.
"יופי, אני אאסוף אותך בתשע. אל תאכזבי אותי, כן?" הוא נעץ בי
מבט
"כן בטח".

אחרי כמה חודשים כבר עברנו לגור יחד. יום לפני כבר התחלתי
לפנות לו מקום במגירות ואז... מצאתי את הקלסתרון שציירתי אז
לירדן הסתכלתי בנייר וראיתי שזה אותו אחד, אותו גבר שאני עומדת
לגור איתו, התחלתי לבכות. לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד אני
מאוהבת בעידו ומצד שני אני לא יכולה לעשות זאת לירדן למרות
שהיא כבר מתה. בסופו של דבר החלטתי להישאר עם עידו ולשכוח
מהעניין הזה.

לבסוף התחתנו והיינו מאושרים יחד. אחרי כמה שנים שהיינו נשואים
הוא גילה את הנייר הזה, את הקלסתרון שלו. הוא בא אלי ודרש
הסבר. לא רציתי לענות לו והוא התחיל להשתולל ולשבור דברים.
סיפרתי לו על ירדן והתאונה והוא עוד יותר כעס והפעם כבר עבר
אלי במקום לחפצים בבית. בחיים לא ראיתי אותו כזה מרוגז. הוא
ניער אותי בחוזקה, אמר שהוא רוצה להתגרש  ולא לראות אותי יותר
בחיים. הוא עזב, ברח, ואף אחד לא יודע לאן ואני נשארתי בודדה
עם לב שבור, בזבזתי הרבה זמן מחיי והכי גרוע בגדתי בחברתי
הטובה ביותר, ירדן. התחתנתי עם האיש שהרג אותה.

עם השנים הכרתי עוד מישהו והפעם לא היה לו עבר פלילי והתחתנו
קראו לו עומרי, הוא היה מקסים וחמוד ומצחיק מאד גם נולדו לנו
ילדים אבל בגיל מאד מאוחר.
לצערי הוא מת מהר מאד אחרי הילד השני, היה לו סרטן. אחריו
החלטתי שאני בחיים לא ארצה יותר גבר וכיום אני אלמנה קשישה
שעומדת להיות סבתא, אבל אני כבר לא עצובה ולומדת ליהנות
מהחיים.