אור ראשון מפציע בחלון. חיוור, חלש, עייף.
לשעה הזו חיכה כל הלילה. הזמן שלו. הזמן שלה.
הוא מביט לימינו, תוהה בליבו האם היא חושדת במשהו.
הוא רוצה להאמין שלא. מעדיף לגונן עלייה מפני העולם שבחוץ.
מפני החיות הרעות, מפניו.

ספק מתעורר בו. משהו השתנה בו בשבועות האחרונים. ליבו, שחשב כי
מזמן איבד את התחושה ההיא, הראשונית של אהבה החל אט אט מתרחב,
מפשיר ממעטפת הקרח ומנפץ את נטיפי הקור והבדידות לכל עבר.
אך האם יוכל לחוות את הכאב החד המעיק, שנית?
איך יעמוד ליבו המצולק בעוד מהלומה ישירה?

הוא בוחן כל חלק בפניה, מילימטר אחר מילימטר.
יצירה שמימית. פרי בריאתו של אלוהים עצמו.
ריסיה השחורות כפחם , עורה הלבן החלבי. שפתיה התפוחות המבקשות
רק לטעום אהבת אמת ושינייה הצחורות המחפשות לנגוס בחיים בבת
אחת כאילו היו תפוח אדום עסיסי.
שיערה הפזור מונח על כר המשי. ידה הימנית ספק נוגעת, ספק מלטפת
את ירכה החשופה.
שדייה הגלויים זוכים למגע אחרון מחמם של שמש יגעה.
כה שלווה, כה אגדתית.

רגע עוצר ותוהה בליבו מה היה יכול להיות,אילו רק שתקה... שומרת
לעצמה בלבד, כמוהו.
אז אולי היה סיכוי. לה. להם.
אבל עכשיו הוא חייב להגן על עצמו מפנייה.
הוא פותח את מגירת השידה ומוציא ממנה את התיבה הנעולה.
פותח בעדינות את המנעול המוזהב ומביט בטבעת. כל כך יפה, פשוטה
ואמיתית, נסיכתית ממש. כמוה...
הוא עונד את הטבעת על אצבעה הקפואה. חיוך קטן, כך נדמה לו
מתפשט על פניה.

מתקרב הוא לגופה הדומם ומלטף את פניה. נושק למצחה הצחור.
מביט בעיניה הפתוחות לרווחה שלא יראו שוב אור יום.
דמעה חרישית זולגת  מעיניו המזוגגות ומכתימה את צווארה
הברבורי.
ידיו המגואלות יורדות אל חזה. ברגע אחד מהיר, שנראה לו כמו נצח
הוא שולף בתנועה חדה מליבה המדמם את הפגיון. לא רוצה להכאיב לה
יותר. לעולם...
לוחש באוזנה, מקווה שכבר אינה שומעת, את מילותיו האחרונות:
למה היית צריכה להגיד שאת אוהבת?