עשרים ואחת שנה מתום המלחמה אני מתנדנד פה על ערסל במדבר אנגור
בארץ השוממת של זיראנדיה, מזרחה ממני במרחק של יום הליכה נמצא
שוק הסוחרים הגדול באיזור, בעוד כיומיים יחל בו פסטיבל הגמלים
השנתי. מערבה ממני במרחק של שלושה ימי הליכה בהרים וגאיות
נמצאת עיר הבירה אנגוריה, שזכתה לכינוי "עיר השלום" מכיוון שבה
נעצרה מלחמת השבטים. לשם אני הולך.
אני נח היום בפונדק מבודד ומזוהם מכפי שתוכלו לתאר, שהוקם על
שפת נווה מדבר קטן. בכניסה לפונדק ישנה מסבאה קטנה בה נמצאים
שלושה נוודים שיכורים, ראשו של אחד מהם מוטל לאחור כבר מהבוקר
והשניים האחרים מדברים ביניהם על עניינים שנשמעים חסרי חשיבות.
אני מבלה את רוב היום בחוץ על הערסל, מתבונן במשפחת חזירי בר
חומים שבעל המקום מגדל בדיר שמאחורי הפונדק.

אבא שלי, לארגו הוק, היה ראש העיר של אנגוריה והשליט הלא רשמי
של זיראנדיה בתקופת המלחמה, הוא נרצח בקרב האחרון כשהגן על אחי
הגדול ועלי כשעוד הייתי בעריסה מפני חייליו של מילרו, ראש השבט
הסמוך, שרצה את השלטון לעצמו. כאשר נודע לתושבי העיר על
הירצחו, הוחלט לשים קץ למלחמה. בתוך מספר ימים פרץ "מרד הוק"
במטרה להוריד את מילרו מהשלטון, וכך היה, מילרו הוגלה ל"מכתש
מילרו" כפי שנהוג לקרוא לו היום, נרקב לבד במדבר והיה מזון
לעופות טורפים.
תושבי העיר לא מצאו מחליף מתאים לאבי ולכן יועציו הפכו ל"מועצת
החכמים" וקיבלו את ההחלטות החשובות הנוגעות לתושבי העיר ושוכני
המדבר. רוח המלחמה נעלמה כלא היתה.

דודתי קירה אימצה את אחי ואותי והחליטה לעזוב את העיר ולנדוד
מזרחה, היא בנתה לנו בקתה רעועה בסמוך לעיר אורדם ועסקה במסחר,
היה לה ראש לעסקים והיא היתה מאוד תחמנית. תוך מספר שנים
העסקים פרחו וסוחרים מכל הארץ שמעו על השוק של קירה הוק
והחליטו לבוא ולסחור בעצמם, בעיקר סחר בבקר וגמלים, עם השנים
הפך השוק למרכז המסחרי של מדבר אנגור והחל לארח את פסטיבל
הגמלים כמדי שנה.

השוק היה ביתי. כל מה שראיתי, שהרחתי ושנשמתי הסתכם בשוק
ובשיטות מסחר. פגשתי אנשים שונים ומשונים מכל קצוות המדבר,
קיבלתי מתנות מיוחדות מכל הסוגים, אבנים משוננות, בדים
צבעוניים, כובעים מוזרים ומנורות לילה. כולם ידעו שאני בנו של
לארגו וקיבלתי יחס מיוחד הודות לכך.
אחי, תיאו, גדול ממני בעשר שנים, כשהיה בן עשרים הכיר נערה בשם
בלינה מהעיר אורדם וכעבור חמש שנים נשא אותה לאישה ועבר לגור
איתה בעיר. יש להם שני ילדים קטנים, בן ובת, לארגו וגיאנה, על
שמות הורינו. אנחנו בקשר טוב אך יוצא לנו להתראות כפעמיים
בשנה.

לפני כשבוע הגיע לשוק אדם מכופף לבוש בצורה מכובדת, שיערו הלבן
נופל על שכמו וזקנו ראה יותר ימים משראיתי כל חיי. העוברים
ושבים הפגינו כלפיו יראת כבוד שלא נתקלתי בה מעולם, הוא ניגש
לאחד הרוכלים וכעבור מספר שניות הרוכל הצביע עלי, הוא החל
מתקדם לכיווני.
כאשר ניגש אלי, שאל מה שמי, "בלייז הוק, אדוני" השבתי, הוא
חייך ולחץ את ידי, "כבוד גדול הוא לי ללחוץ את יד בנו של לארגו
הוק".
נכנסו אל האוהל והזקן סיפר ששמו קורגין נאורוק. הכרתי את השם,
הוא היה חבר במועצת החכמים, היועץ של אבי בענייני מלחמה. הוא
הושיט לי מכתב סגור בשעווה ואמר לי שאבא שלי ביקש שימסרו לי את
זה כשימלאו לי עשרים ואחת במידה ומשהו יקרה לו. פתחתי את המכתב
וקראתי, "בלייז היקר, אם המכתב הגיע אליך נראה שתחזיותיי
התגשמו ולא החזקתי מעמד... העיר זקוקה למנהיג ואני משוכנע שלך
התכונות המתאימות... צר לי שאחיך ואתה גדלתם בלעדי, אבא.".
הסתכלתי על קורגין בעיניים דומעות ולא ידעתי מה לומר, הוא
החזיק את ידי ואמר "קח לך שבוע להיפרד מכולם ותתחיל לצעוד
לכיוון אנגוריה, אתה תמצא את הדרך". הנהנתי בראשי, הוא קם
והלך.

התייעצתי עם דודתי וחבריי בקשר לעזיבה, הרי כל חיי התרוצצתי
בין רוכלים, נוודים, גנבים וסוחרים ואין לי מושג קלוש
במנהיגות, ובכל פעם קיבלתי את אותה התשובה, "אתה תמצא זאת
בליבך". נפרדתי מהשוק ומדודתי ולאחר מכן ביקרתי את תיאו
ומשפחתו באורדם. הראתי לו את המכתב והוא התרגש ואיחל לי
בהצלחה, הוא עזר לי להתכונן לקראת הדרך. נשאתי על עצמי ציוד
מינימאלי על מנת לשרוד את המסע ויצאתי.

הדרך מהשוק של קירה עד הפונדק שבו אני נח הלילה נחשבת דרך קלה,
כשהגעתי עוד היו לי מים במימיות ואוכל בתיק, אך מצפים לי שלושה
ימים קשים לפני, הדרך אינה מישורית ואינה ברורה ולפי הסיפורים
ישנן כנופיות שודדים שאורבות בעמקים, לכן אשתדל להימנע ממעבר
בדרכים לא בטוחות ואם אתקל ברוכלים בשולי הדרך, אבקש לרכוש
פגיון או כלי נשק אחר להגנה עצמית. הלילה אחדש את כוחותיי,
אמלא את המימיות ואקנה מזון מבעל הפונדק, מחר לפני זריחת החמה
המסע האמיתי מתחיל.