"תן לי להבין ליום אחד
ותן לי להבשיל בבת אחת
למד אותי לעוף, כדי שלא אפחד
ותן לי להמשיך לחיות לעד..."

לפעמים אני מרגישה שיש בי כל כך הרבה כאב ובלבול, כל כך הרבה
תחושות סותרות ורצונות מנוגדים, כל כך הרבה הפכים שאני מרגישה
שיש בי איזה שני כוחות נגדיים שלוחצים ולוחצים בצדדים שונים של
הגוף שלי, מכאיבים ומעיקים בתחושה שעוד רגע הם פורצים החוצה
ומותירים אותי מרוקנת. זה בא בגלים, וכל פעם אני יודעת שזה
יעבור, ישכח, ואני אתרומם שוב, אבל כשאני יודעת שהמכשול הבא
יפיל אותי יותר חזק, איך אני יכולה לשמור על אופטימיות? אני
מרגישה לפעמים שאני פשוט הופכת כל דבר ליותר קשה ממה שהוא,
מתעקשת לחפור ולנבור בכל זיכרון, תמונה, אמרה או מעשה, חייבת
לדעת הכל, להבין הכל, לעשות הכל. וההכל הזה הוא זה ששוב ושוב
חונק אותי.
ניצן.
כשאני חושבת על עצמי ומנסה להעלות בי איזה כמה תכונות
משמעותיות, מיד אני מוצאת את המנוגדות להן, גם הן בתוכי. מנסה
להחליט על איזה משהו מוחלט אחד שנמצא בתוכי, משהו שאין בו
עוררין, וקשה למצוא. אולי עוד לפני שאני ארצה לפתור את כל
הבעיות שמסביב, מחול וחברות ובנים והורים, אולי אני צריכה
לפתור את עצמי. להבין מה אני, מה המטרה שלי, מה אני רוצה
מעצמי. תמיד אני נחשבת כאחת מאוד החלטית, שתמיד יודעת מה היא
רוצה ותמיד בטוחה ברגשות שלה, אולי אני ככה רק עמוק בפנים,
אולי אני ככה רק מבחוץ. כשהייתי קטנה בטח לא יכולתי להעלות על
עצמי שיום אחד בגיל 15, יהיה לי כל כך הרבה בלבול. תמיד הייתי
אותה ניצן, ניצן העצבנית, הבכיינית, הרגישה, החכמה, הכשרונית
והחסרת מנוחה. היום אני בד"כ עצבנית, אבל לא מבינה לפעמים על
מה כל המהומה של כולם. אני בוכה הרבה, אבל אפאטית להורים שלי.
אני רגישה, ולא שמה לב מה קורה לאנשים מסביבי. אני חכמה, אבל
מרגישה כאילו אני אחד מהאנשים הכי טיפשים שקיימים, לא יודעת
מימיני או משמאלי. אני כשרונית, שחושבת כל יומיים על כמה
שהייתי רוצה לשיר כמוה, או שאולי לא נועדתי להיות במגמה אם אני
לא רוקדת כמו מי שאני משווה את עצמי אליו. חסרת מנוחה, אבל
הסערה האמיתי מתרחשת רק בתוכי ולא מבחוץ, כי לפעמים, אני רק
רוצה לשכב עם המוזיקה והכתיבה ולהיות לבד. ואני כל כך לא אוהבת
להיות לבד, אני כל כך צריכה תמיכה וחיזוקים ומחמאות וחיבוקים,
שאם הייתי נופלת לאיזה אי בודד יום אחד, לא הייתי מסוגלת
לשרוד, ואפילו לפני שאני ארעב או אמות מאיזו מחלה, אני פשוט כל
כך אתבלבל ואשתגע בתוך עצמי שאני בטח אחליט להרוג את עצמי
וזהו, כי בכל מקרה אין אף אחד שעומד לעצור אותי ולהגיד שאני
בנאדם מדהים, שאני אגיע רחוק. אני כל כך אוהבת לשמוע את הדברים
האלה, הדברים שיכולים להיות לגמרי שקריים ורק בשביל לרצות
אותי, אבל זה מה שמחזיק אותי, ואני יודעת שיש כמה אנשים, שאולי
לפעמים מאכזבים אותי, אבל באמת חושבים ככה. קשה שכולם חושבים
עליי דברים שאני לא מרגישה בעצמי. קשה להיחשב בנאדם חזק אבל כל
כך שברירי מבפנים, קשה לחשוב שאולי אני בעצם יותר חזקה ממה
שאני חושבת אבל עוד לא גיליתי את זה לגמרי, קשה לנתח כל את
עצמי כל כך הרבה ועדיין לא להכיר אותי. לא להכיר את עצמך,
ולפחד להשתנות, גם זה מוזר. קשה לי להתמודד עם שינויים, אולי
יום אחד מבנאדם שמתחשב באחרים אני פתאום אהפוך לאנוכית שאכפת
לה רק מעצמה? זה יכול לקרות? אני יכולה למנוע את זה? אולי
מבנאדם שאפתן אני אהפוך לחסרת חלומות, מוותרת בקלות, וחלשה? עם
כל הדברים החרא שיש בי, אני לא חושבת שאני רוצה להשתנות. כנראה
התרגלתי לעצמי, גם אם אני לא יודעת מה בדיוק ההגדרה של עצמי.
יום אחד אולי אני אבין מה החלום שלי, אני אבין מי באמת שם
בשבילי ומי לא, אני אבין מה נמצא עמוק בתוכי ומה כבר נעלם,
בינתיים אני כרגיל, רוצה לדעת הכל ולא מבינה כלום. כשאתה רוצה
לדעת הכל, ויש יותר מדי לדעת ולהבין וללמוד, אז אתה נשבר.
אולי יום אחד אני אבין איך לחבר את השברים חזרה.