רון הרים חתיכת בוץ מהרצפה ודחף אותה לפיו. "רעב אה"?, שאלתי
אותו והמשכתי ללגום מן הקפה.''לא ממש, סתם אדיש", ענה ושלח את
ידו לעבר הקרקע בשנית, מגרד בידו עוד שכבה של בוץ סמיך. ממולנו
המשיכו נער ערבי ואביו להכות עם מעדרים במחיצת הזכוכית הענקית
שחצצה בינינו לבינם. "יש לך קצת בוץ כאן", אמרתי והצבעתי על
נקודה מסוימת בזוית הפה שלי. "כולה בוץ", ענה רון בעת שהוא
ממשיך בלעיסה האיטית והמונוטונית של הבוץ התפל. משמאלנו נשמע
קול התרסקות ולאחר מכן צרחות כאב עזות. עוד אחד קפץ מבניין
גבוה. רון ישב ללא ניע, לועס את הבוץ שלו, בוהה בזוג הערבים
שהחליטו לנסות לנסר את מחיצת הזכוכית עם מסורים חשמליים. אנשים
התחילו להתקהל קלות סביב הבחור שקפץ. "תגיד אתה אפילו לא מסתכל
לראות? בכל זאת זה נפילה של 200 קומות", שאלתי את רון שהיה
מהופנט מן הגצים שהחלו לעוף בצידה השני של המחיצה. "עזוב'',
ענה לי בפסילה בלי להדיר את מבטו מהגצים והבלגן שבצד השני של
המחיצה, "זה מאה אחוז יצחק רבין, כל חודש ברביעי הוא דופק את
הקפיצה הזאת. הבחור הזה שרוט, בפעמים הראשונות זה היה מעניין
אבל עכשיו זה כבר סתם מציק". "יצחק רבין??? היצחק רבין
המפורסם"?! שאלתי בתימהון וקמתי, נעמד על קצות אצבעותיי
בניסיון לתפוס מבט ברבין. רבין נעמד וסימן לאנשים מסביב שהוא
בסדר. הוא הסתכל סביבו עד שלבסוף התמקד על המסעדה שבה אני ורון
ישבנו. "הוא בא לכאן"! צעקתי בקול צווחני וגבוה, "הוא בא
לכאן"! ''אז"?, ענה רון באדישות, "סתם עוד בחור שרוט בעולם של
אנשים דפוקים".

רבין החל לצעוד לכיוון המסעדה בה ישבנו. על פניו הייתה הבעה לא
טבעית של כאב, אבל חוץ מזה הוא נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו.
הקמטים העמוקים שהשתרעו על פניו, שיער השיבה, הליכתו המלכותית,
כל הדברים שנחקקו בזיכרוני לפני שנים רבות הופיעו עכשיו מולי
בשנית. זיכרונות מתוקים קפצו לראשי, המפגשים עם החבריה,
הדיבורים על שלום אמת, אותה עצרת בכיכר, התקווה שהייתה. ואז
עצבות, ימים של בכי, איבוד התקווה, שעות על גבי שעות של ישיבה
סביב נרות עם החברים, הגעגועים. ''יו רבין'', צעק רון וקטע את
מסכת ההרהורים שלי, ''בוא שב'', אמר ומשך כסא מפלסטיק. רבין
פנה לכיווננו, ''לפני שנתחיל לשוחח ולהסתחבק'', אמר בקול
תוקפני כמעט, ''מה רואים אצלך בטלוויזיה? '', הסתכל עליי ושאל.
''מר רבין... יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לשאול... ששת
הימים... תהליך השלום...'' התחלתי לגמגם חבורה של ביטויים לא
קשורים. ''אוף'', שחרר רבין אנקה של כעס מהול באכזבה, ''עוד
אחד מהמעריצים שלי. תקשיב בחור, תגיד לי מה רואים אצלך
בטלוויזיה, ואז נראה אם יש על מה לדבר''. ''הראשון בבידור'',
עניתי בבושה והשפלתי מבטי. ''לא מועיל לי'', פסל אותי רבין,
שכנראה היה כמו רבים וטובים בחיפוש אחר תוכנית טלוויזיה טובה
אחת בעולם של תוכניות שכולם שונאים, ''ואצלך בחור''? אמר
והסתכל על רון במבט מזלזל. ''חדשות, 24 שעות של חדשות
וחדשות'', רון נאנח וחזר לצפות בערבים שלו מעבר למחיצת הזכוכית
שהחלו ממררים בבכי לאחר שהתחוור שאת המחיצה הענקית שמפרידה
בינם לבננו לא ניתן לשבור. ''חדשות''?!, אמר רבין בהלם, ''אתה
הבן אדם הראשון שפגשתי פה שמשדרים אצלו חדשות''. רבין עצר ומשך
את ידיו על הקרקפת, מחליק את שארית שערותיו. ''תקשיב'', אמר
בקול מתבייש כמעה, כמו ילד בגן שמנסה לעשות חבר חדש, ''אתה
חושב שאולי נוכל ללכת אליך לראות קצת חדשות, כבר עשר שנים שאני
מנותק לגמרי מן המציאות''. רון התנתק לשנייה מן הערבים, ''כן
בטח, אין בעיה...'' הוא נאנח, ''גם ככה הערבים האלה כבר לא
מעניינים ברגע שהם קולטים שהמחיצה בלתי שבירה''.

אז יצאנו. אני, רון ורבין בדרך לדירה של רון לראות קצת חדשות.
הלכתי עם ראשי מושפל, בוהה במרצפות הישנות חדשות. ניסיתי לחשוב
מה להגיד לו, לאליל שלי, איך להתחיל שיחה שתתפתח לידידות.
בדמיוני כבר ראיתי אותי ואת רבין יושבים על דשא ירוק בצלו של
עץ זקן, מדסקסים על מצבה של מדינת ישראל ותוצאות הסכם אוסלו
ועוד המון דברים אינטלקטואלים למיניהם. אבל במציאות לא ידעתי
מה להגיד לו. רון, באדישות הטיפוסית שלו, התחיל לספר לרבין על
איך הוא חתך לעצמו את הורידים עם סכין גילוח כשהוא היה על איזה
אקסטזי מורעל, ועל איך הוא דימם במשך חצי שעה על הרצפה בחדר
האמבטיה של ההורים שלו. בסך הכל רון היה גאה בזה שהוא ''מת כמו
גבר'' ולא ''נרקב כמו איזה גוויה בבית אבות'', כפי שהוא אהב
לציין באוזניי פעמים רבות. רבין לא התרשם. ''זה נקרא למות כמו
גבר''? אמר בזלזול, ''אני לפחות נתתי את חיי בשביל מטרה'',
ציין בגאווה. ''אל תשחק אותה רבין'', ענה רון בכעס שנבע
מהזלזול של רבין במותו הנאה של רון, ''כולנו פה בגיהינום
השמאלני הזה יודעים שכל השטויות על המשא ומתן והסכם אוסלו זה
היה הכל בכאילו, משחק של שני הצדדים בניסיון להוריד לכם מהגב
את האמריקאים''. רבין הסמיק והשפיל מבטו. את שאר ההליכה עד
לדירה של רון עשינו בשקט, שקועים כל אחד במחשבותיו שלו.

עלינו לדירה של רון. צחנה של מוות ישן מילאה פתאום את נחירנו.
''home sweet home'', אמר רון וניפח את חזהו, מצוטט את השלט
המתקלף שהיה תלוי על דלת ביתו. רבין השתעל בחוזקה, הדירה שלו,
שהייתה בצד הטוב של העיר, הייתה בוודאי הרבה יותר טובה מן
החורבה הזו של רון. על הקירות מכוסי הצבע המקולף התנוססו להם
פוסטרים רבים של נשים חצי עירומות בתנוחות מפתות. ''קפה''?,
הצעתי לרבין. ''כן בטח'', אמר, בעת ששתל את עצמו בספה והדליק
את הטלוויזיה המיניאטורית של רון. הלכתי (כמו משרת נאמן) להכין
לרבין קפה. רון עמד שם באמצע המטבח, דוחף את לשונו עמוק עמוק
לתוך פיה של אנבל לי (החברה הגרמנייה הדכאונית שלו). אנבל לי
הייתה מהאנשים הראשונים והיחידים שהתנגדו להיטלר, פורצת דרך
אמיתית. וכמו פורצי דרך רבים אחרים גם גורלה היה מר. היא נשלחה
לאושוויץ הרבה לפני שהוא היה מחנה השמדה יהודי, בתקופה
שאושוויץ היה מחנה לאסירים פוליטים שהעזו להמרות את פיו של
היטלר. מאוחר יותר התחילו להגיע הרכבות שהובילו מיליונים
למותם. שם היא התאהבה בהם, בזקנים הארוכים השחורים שלהם,
בבגדים הבלויים ועם זאת כל כך מכובדים שלהם, בהליכתם הבטוחה,
ובעוד מיליון דברים שניתן להבחין בהם רק לאחר התבוננות מאד
ממושכת. היא עצמה שרדה הרבה אחרי שכל היהודים שהגיעו לאושוויץ
ברכבות ויצאו מהארובות כבר מזמן נשכחו. כשהמחלצים האמריקאים
הגיעו היא רצה אליהם בזרועות פתוחות, נחתכת בדרכה מגדר התיל
האימתנית. את המלחמה היא שרדה, אבל הזיהום מהחלודה הרג אותה
מאוחר יותר. ''אני הולכת להתקלח'', אמרה לרון בעברית מושלמת
ברגע ששפתיהם התנתקו, ''אני מרגישה כאילו שפכו עליי משאית של
עפר''. ''כן לכי לך. אני הלכתי לשעשע את הזקן'', אמר רון והלך
להתיישב ליד רבין שהיה שקוע עמוק בחדשות.

סיימתי את הקפה, אשר מכל בחינה היה פשוט מושלם. איזון לא אנושי
בין המים, לפולי הקפה ולסוכר עשה אותו הקפה הטוב ביותר שאי פעם
עשיתי, הכל בשביל רבין. בדמיוני כבר ראיתי את רבין לוגם מן
הקפה ומתענג על טעמו, ''קפה מעולה'', הוא יאמר, ואני אענה
''תודה''. משם נגלוש לנושאים פוליטיים מרתקים, כמו מקומה של
מפלגת העבודה בהשתלשלות העניינים ב-60 השנה האחרונות ועל
תפקידו של בן גוריון בהיסטוריה. הגשתי לו את הקפה, ''קח'',
אמרתי והנחתי לרבין את ספל הקפה ביד. רבין לגם מן הקפה ושיחק
איתו בפה כחצי דקה כאילו היה יין משובח. פרצופו של רבין התכווץ
פתאום, מדגיש את כל הקמטים שבפניו, והוא ירק את הקפה על רצפה
שמלפניו. ''נורא, פשוט נורא'', אמר, מנגב את שאריות הקפה מפיו
בעזרת שרוולו, ''הקפה הכי נורא שאי פעם טעמתי''. הרגשתי כאילו
מישהו נתן לי אגרוף לבטן ועיניי החלו מתמלאות דמעות. ''אתה
בכלל לא מרגיש את הטעם!!! למה אתה סתם אומר''? אמרתי בקול
חנוק. ''הכל במרקם'', הוא הגיב, לא מסיר אפילו לשנייה את מבטו
מן מסך הטלוויזיה המרצד. רצתי לאמבטיה וטרקתי את הדלת. ''יופי
העלבת אותו, אתה מרוצה''?, שמעתי את רון אומר מאחוריי, שמץ של
כעס מתגנב לקולו האדיש, ''בסך הכל קפה...'' ענה לו רבין, מבטל
בשתי מילים את הטענה שעשה משהו רע. פתחתי את הארון שמתחת לכיור
האמבטיה והוצאתי ממנו אקדח, ''אתה כזה נמושה'', חשבתי לעצמי.
הצמדתי את האקדח לרקה ושחררתי כדור.

בהתחלה כאב, המון המון כאב. כאב מן הסוג שבעולם האמיתי לא קיים
משום שעד שאתה מגיע אליו אתה כבר מת. אבל אני, אני מכור לכאב
הזה, כמו הרבה אנשים אחרים פה. הכאב הזה זה הדבר היחיד שגורם
לי להרגיש אנושי בעולם המעוות הזה. לאט לאט הכאב הצורם דוהה
ובמקומו מגיע ההקלה המצופה, והנה המחשבות מתחילות להסתדר להן.
התחלתי להיזכר בתאונת הדרכים שלי, במוות המרגש בזרועות החברה,
''רצחת אותו!!! רצחת אותו''!!!, היא צועקת לעבר נהג המשאית
ההמום מולה, הדם שלה ניגר על פניי. אני נזכר בפעם הראשונה
שראיתי את המקום הזה (אשר מלבד השמיים האדומים ומחיצת הזכוכית
הענקית שמפרידה בינינו לבין הגיהינום הימני הוא נראה בדיוק כמו
העולם האמיתי, אולי רק קצת יותר נקי). שוב חזרו אליי הרגשות
שהרגשתי בפעם הראשונה שפתחתי טלוויזיה וראיתי שאני יכול לראות
רק ''הראשון בבידור'', בפעם הראשונה ששמתי משהו בפה וגיליתי
שאין לו טעם, בפעם הראשונה שהזדיינתי פה, והבנתי שזה באמת, אבל
באמת גיהינום.

יד קרה נחתה על הכתף שלי, ''אתה בסדר יהודון''? שאלה אותי אנבל
לי, משתמשת בביטוי שבוודאי תפסה במחנה הריכוז, ''זה כבר הפעם
השלישית השבוע שאתה עושה את זה, עוד מעט אני אאלץ לגבות ממך את
הוצאות הניקיון...'' אמרה לי בקול המלנכולי למחצה שלה. ''כן
מצטער, אני פשוט עובר תקופה קשה ועכשיו הקטע עם רבין...'' ''כן
אני יודעת'', אמרה וקטעה אותי, ''כולנו היינו שם'', היא התקרבה
אליי וחיבקה אותי. לא רציתי להתנתק ממנה, חיבוקה הזכיר לי את
אמא שלי, את חברה שלי, ואת כל הדברים הטובים שהשארתי מאחור.
אחרי זמן מה, שנראה כמו נצח, היא עזבה אותי ופנתה לחדר השינה.
חזרתי לסלון והתיישבתי ליד רבין. הוא היה מרוכז בתמונות הקשות
ששידרו בערוץ 2 (תמונות של גופות, אמהות בוכות, ושאר המראות
הרגילים). ''היי רבין, תעשה מה שאמרתי לך או שאני מעיף אותך
מהבית'', גער בו רון, מפגין את חוש הצדק המפותח שלו. ''אני
מצטער'', אמר רבין כמו ילד בן חמש שצריך לבקש סליחה יפה בשביל
לא להענש. ''עם רגש..." דרש רון. ''עזוב רון'', אמרתי, ''פשוט
עזוב''. הסתכלתי על רבין. על הפרופיל החזק שלו, על השיער האפור
שלו, על ההבעה האומללה. ואז זה נחת עליי. בלי האידיאולוגיה
והמעשים ובלי שום תפקיד שיגבה אותו הוא סתם עוד סבא רגזן, סתם
עוד אדם זקן שצועק על ילדים שבאים לאסוף כדור מהחצר שלו, סתם
עוד מאובן. ''אני יודע'', קפץ רון מן הספה, ''בוא נלך לראות את
השקיעה זה תמיד מעודד אותך''. ''יאלה בוא'', הסכמתי בידיעה
ששקיעות בגיהינום זה באמת דבר יפה ומעודד. פתחתי את הדלת
ויצאתי למסדרון האפלולי. ''יאלה קום זקן, הולכים לראות
שקיעה'', שמעתי את רון מאחוריי, ''טלוויזיה תראה אחר כך תרח,
עכשיו הולכים לראות שמש שוקעת''.

אז ישבנו לנו על הגבעה שמשקיפה על מחיצת הזכוכית, אני, רון
ורבין. השמש האדומה הייתה כבר שקועה למחצה בקו הרקיע. מתחתנו
היה המקום שבו ניסו הערבים לשבור את המחיצה בבוקר, עיגול של
כלי עבודה זרוקים הצביע על האזור. אכן גיהינום שמאלני משובח,
תהיתי לעצמי, אנחנו יושבים ומרחמים על האנשים המסכנים בצד השני
והם יושבים ומקנאים בנו. רבין מלמל בקול רם. ''צעירים שחצנים
מנתקים אותי מן המרקע בשביל שקיעה מטופשת. חושבים לעצמם
שהם...'', נראה היה שהוא נעלב עמוקות מן היחס של רון אליו.
משמאלי שכב רון, ישן. הבן אדם הזה מנותק מהמקום הזה בכלל, מן
ההתחלה יכולתי לראות שהוא נמצא איפשהו בגן עדן טרופי, לוגם
משקאות אקזוטיים ומוקף בבנות שחומות בביקיני. השמש ירדה וירדה
ובשנייה שעברה את קו הרקיע נהפכו השמיים לכחולים לשנייה ואז
לשחורים לגמרי. זה באג במערכת מישהו אמר לי פעם, אבל לדעתי זה
איזה ניצוץ של תקווה שמי שברא את המקום הזה השתיל בשביל לשמור
על אנשים שפויים. פניתי לרבין שהשקיעה לא גרמה לו לפסוק מן
המלמולים. ''אז מה הקטע עם הקפיצה הזאת פעם בחודש''?, שאלתי את
הדבר שהטריד אותי כל היום.''סתם, אני תמיד קופץ בתאריך של
הרצח, סתם בשביל הכאב, בשביל להרגיש חי'', ענה לי במשפט
הנורמלי הראשון שקיבלתי ממנו באותו יום. ''אבל אתה מת'', פסלתי
את המעשה הסמלי שלו, ואושר קל מילא אותי על כך שעשיתי זאת.
''אז''?, ענה לי רבין והסתובב הצידה, מנסה להסתיר דמעה אחת
בחושך הגדול ששרר מסביב.