שנים. שנים היית נעוץ בנשמתי כמו קוץ ארוך וחד. פעור בי כפצע
מדמם. כל כך אהבת אותי, חיית אותי. ימים הסתובבתי, חבוקה בך,
חנוקה בך. עזבתי, חזרתי ושוב עזבתי. חשבתי שאחייך יותר בלעדיך,
אבל לא הצלחתי לעקל את זויות פי.
יום אחד לא היית לי יותר. יום אחד ארזת אותי במזוודה גדולה,
ושלחת ממך, לא חשוב לאן. אני, נאבקת במחנק ובחושך ניסיתי להחלץ
ממנה, בעקשות, אבל ללא הצלחה. בלעדיך אין לי כלום, חשבתי.
בלעדיך אני כלום.
נזקקתי ל"למה" כאויר לנשימה. אבל לך היה כנראה די נוח שאחנק
לי. את הסיבות שמרת לעצמך, לא נתת לי לסגור מעגל ולהמשיך הלאה.
אולי לא יכולת לעשות זאת בעצמך. לא יכולתי לדמיין את חיי
בלעדיך. התחננתי על נפשי.
זה לקח כמה שנים, אבל בסוף, בעצמי לא האמנתי, השתכנעת. רצית.
היית לי שוב. קפה בבוקר, חיבוק בלילה, דממה בצהריים. ופחד. כזה
שניווט את מהלכי ושלט על מילותי. כל כך הרבה שלא אמרתי. כל כך
הרבה דברים שעשיתי מבלי לרצות באמת. כל כך הרבה ממי שחשבתי
שאתה רוצה שאהיה כדי שלא תלך לי שוב. אבל הלכת.
ושוב מחנק וחושך וכאב שאין לו סוף, כזה שמורגש מקצות האצבעות
ברגליים ועד הקודקוד, והוואקום הזה בבטן, בור אמיתי שאין לו
תחתית והוא שואב לתוכו כל מה שמסביבו, את הלב, את הרקות, את
הכוח לרצות משהו עוד פעם. לרצות מישהו.
נוראה מכל הייתה האילמות שגזרתי על עצמי מרצון. אהבת אותי,
אמרת. אני חשובה לך, הכי חשובה. המילים התפוררו, הפכו לאבק
נישא ברוח. מה הן המילים? הרבה נאמר בינינו, ונשבר ונגמר.
ועדיף אולי לא לומר מאומה, כי אין למילים משמעות. ושתקתי,
תקופה. ומילותיהם של אחרים עברו לידי, "שקרים" אמרתי לעצמי,
מילים עקרות. הכל עקר. ואני, שתמיד היה לי מה לומר על כל דבר,
מצאתי את עצמי דוממת. מיתרי קולי משותקים. אין מה לומר, אין
איך לומר, אין טעם. עדיף לשתוק.
וכתבתי על זה שיר. את כל שלא יכולתי לומר כתבתי. כותבת ובוכה,
חצבתי במקלדתי באבן הכבדה שעל ליבי, חתיכה חתיכה, לאט, אבל
בטוח. נדהמת לראות שאני יכולה לה.
ופתאום נעים לי איתי, שוב אני מופתעת. פתאום נראה לי שיש עוד
מה לראות, שיש דברים ששווה לשמוע, שאני לא מוכנה להפסיק
להרגיש. אולי עוד אוהב פעם כפי שאהבתי אותך, אולי לא.

אולי פעם אוהב כך אותי.