"יום אחד אני אהיה גדול," חשב אלון, בעוד הוא פורק את ארגזי
הירקות המלאים ביום הקיץ הכי חם  של השנה, רטוב, אך לא ממים,
בשעה מוקדמת של הבוקר, שבה שאר בני גילו בטח ישנים עכשיו.
השעות שלהם התהפכו בחופש הגדול, ואלון? לאלון אין חופש גדול,
זאת אומרת יש לו, אבל גדול, בגודל החיים. שאר בני גילו עסוקים
בלבלות בתקופה הזאת, או בכלל בתקופת השנה בללמוד ולהצליח בגרות
אחר בגרות, או בכלל בחיים. הם מנסים למתוח את הגבול, לראות עד
איפה מותר. חלקם מסתבכים קצת, חלקם לא מסתבכים בכלל, אבל אלון?
מסובך הרבה. ומה הוא? בן שבע עשרה, אמור לעלות לכתה י"ב ולאחר
השנה האחרונה ללימודיו לצאת לצבא ואחריו לחיים האמיתיים. אך
אלון כבר יצא לשם וזה לא הכל ורוד כמו שמתארים, לא ורוד כמו
שבני גילו הולכים לחוות אותם. אלון כבר לא יזכה לראות את כתה
י"ב ולקבל תעודת בגרות, ובטח שלא יזכה לשרת בצבא.
ולמה שיזכה? למה מגיע לו? כי הוא טוב? הוא בטח לא טוב, אבל האם
הוא רע? המילה רוע רחוקה ממנו כאלף שנות אור. אלון, בן שבע
עשרה מת"א, נשר מבית הספר (יותר נכון הנשירו אותו - העיפו).
אתם יודעים, במדינה שלנו לא חובה לסיים את כתה י"ב, אפשר אחרי
י' ללכת הבייתה ושלום. לרוב האנשים שמחליטים לפרוש אחרי כתה י'
יש הורים עשירים המסוגלים לממן אותם או לסדר להם עבודה באחת
החברות הגדולות שלהם, הם לא צריכים את הלימודים בשביל להסתדר
בחיים יפה. ולאלון? יש הורים, עמידים בקושי וגרושים, שכבר לא
מעוניינים בקשר איתו.
אתם מבינים, אלון הוא ילד חביב, אבל אף אחד לא ממש הסביר לו אף
פעם איך העניינים עובדים בחיים. חבריו הציקו לו בשל תמימותו
וגררו אותו איתם לבור, בור עמוק בו מי שעמיד מספיק יכול לצאת,
מי שלימדו אותו איך יכול לצאת ומי שחכם מספיק יכול לצאת. אלון
נשאר בפנים כי אין לו את התכונות הללו.
את הצבא אלון כבר לא יראה. היום כבר לא מקבלים לשם כל אחד. מי
שסוחב על גבו תיקים במשטרה לא הולך לצבא ואלון לא ידע נפשו
מצער לאחר שהסבירו לו על זה הוא אהב את המדינה, את הישראליזם
(למרות שהיה רחוק ממנו אלף שנות אור), הוא רצה לשרת בצבא בשביל
המדינה, לתת מעצמו, להיות קצין, אך זה כבר לא יקרה.
בעקבות הפסקת לימודיו ועברו הפלילי להוריו של אלון נמאס. הם
נתנו לו 1000 ש"ח וזרקו אותו מהבית. "שלא נראה אותך יותר,
זבל." אמרו אותם הורים שלא לימדו את אלון את ההבדל בין טוב
לרע. אלון היה בנם היחידי, אבל עדיין מעולם לא היה להם זמן
אליו. זה לא שהם לא עבדו יומם וליל בשביל כספם, הם לא עשירים -
מצבם ממוצע, יציב מהאנשים שאומרים שמצבם הוא "כמו של כולם", אז
איך לעזאזל לא היה להם זמן לבן היחיד שלהם? לא עוד ילדים, לא
עבודות עד שעות מאוחרות? איך?
כנראה שכבר לא נדע. בארצינו בן אדם צריך להיות מעל גיל 18
בשביל לשתות, ללמוד ולעשות רישיון בשביל לנהוג, אבל בשביל
להיות הורים? אפשר בכל גיל בכל זמן ולא צריך הכשרה וזאת
התוצאה, אלון.
איפה הוא גר אתם שואלים? קצת פה וקצת שם, אתם יודעים. בהתחלה
התגורר אצל חבריו, אבל הורי החברים, האנשים "הנורמלים" של
החברה, לא הסכימו ש"זבל" כמו אלון ישרוץ להם בבית. "באים אלינו
אורחים, אתם יודעים? מה הם יגידו?" ככה היא התרבות הצפונית
הטיפוסית של הורי חבריו של אלון. תרבות ה"מה יגידו השכנים?"
מה עשה אלון לאחר שנזרק מרוב בתי חבריו? התגורר ברחוב. למזלו
(אם יש לו) בדיוק החל הקיץ והשינה על ספסלי כיכר דיזנגוף
בלילות הנעימים יכלה להיות נסבלת איכשהו.
השכנים שלו עכשיו לא ישפטו אותו כמו השכנים ההם כי שכניו,
מתגוררי הספסלים האחרים, הם אנשים כמוהו, ככה הם מעדיפים לראות
את עצמם, אבל אלון יודע שהוא לא כמוהם. אלון יודע שהם ידעו
שהמעשים שלהם יובילו אותם לספסלי דיזנגוף, אבל אלון לא ידע
שהוא יגיע לשם, לא הסבירו לו.
ומה אלון יעשה בשארית חייו בלי כסף? בלי לימודים? בלי צבא? בלי
קשרים? מה יש לאלון? לאלון יש את קרן ואת לילה.
קרן היא קרן האור של חייו. נערה בגילו שהחיים הובילה אותה
למצבו, רק שאותה הוריה הכו, לא רק התעלמו, אז היא מתגוררת בבית
מחסה לנוער ולא על ספסל רחוב.
לפעמים אלון חשב שחבל שהוריו לא הכו אותו, ככה היה גם הוא זוכה
בבית מחסה ולמזרון נוח וארוחות מסודרות. לא שאלון לא יכול
למצוא בית מחסה המתאים למצבו - הוא יכול למצוא, אך לא להכנס;
יש רק אחד כזה והוא כבר מלא עד אפס מקום. לעומת זאת, בתי המחסה
לילדים מוכים נפתחים בכל מקום ויש מקום בשפע, אבל אם הוריו לא
היכו אותו הוא לא יכול להכנס. הוא גם לא היה נכנס אם הייתה לו
הזדמנות. הוא יכחיש אבל אלון לא יכול לחיות בשגרת בית מחסה
וצריך את החופש שלו, גם לא היה לו נעים לקבל עזרה ולא להיות
מסוגל לתת תמורה.
בנוסף לקרן יש לאלון את לילה, נכון לעכשיו הדבר החשוב ביותר
בחייו. לילה היא הגיטרה של אלון, הכישרון היחיד שלו (חוץ
מלסחוב ארגזי ירקות כמובן). לילה היא גם העתיד של אלון, או
לפחות החלום שלו. המפתח לחיים, הדרך היחידה לצאת מהעולם הנורא
שאלון חי בו היום. לילה היא "פנדר" מהסוג שהיה לקורט קוביין,
הכסף היחיד שהוריו השקיעו באלון חוץ מ"מה שצריך" הלך לגיטרה,
למגבר ולשיעורי הגיטרה.
אלון וקרן חוסכים. שניהם עובדים וחוסכים בשביל לשכור דירה
קטנה. נקווה שעד החורף הם יאגרו מספיק כסף, אחרת אלון בבעיה.
המגורים ברחוב בשעת גשם לא נראים מפתים במיוחד.
ומה אחר כך? אלון ינסה להקים להקה, להוציא החוצה את הכישרון
שלו ולהוציא את הכעס על החברה ועל הוריו בשירי זעם וכמובן
בלדות אהבה מרגשות לקרן, קרן האור שבחייו.
אלון יסתדר בסופו של דבר, יש לו גיטרה ויש לו כישרון, אך אנשים
כמו אלון קיימים בהרבה מקומות, הרבה אנשים תמימים, שלא מבינים
איך הגיעו למצב הזה, עבריינים בעבר שלא הבינו אפילו שעברו על
החוק. ללא השכלה וללא צבא מה יכולים אנשים אלה לעשות? להם אין
גיטרה או כישרון אומנותי אחר, מה הם יעשו? ואם הגורל היה ממש
אכזרי אליהם, אז גם אין להם קרן, קרן האור של החיים.