"I'm lost without you" שרה עוד תגלית מדהימה ב"ערב טוב" עם
גיא פינס, ולמרות שבד"כ הייתי פשוט מעבירה ערוץ וזורקת איזו
הערה מגעילה באשר לחוסר הכשרון של הבחורה עם השיער, הפנים
והגוף המושלמים, הפעם דווקא טרחתי להקשיב.
אולי כדי להיזכר בך, אולי סתם כי השיר היה סביר...
יום העצמאות 2003... אז כל הצרות התחילו, והנה, יותר מחצי שנה
מאוחר יותר, אני עדיין כותבת לך את זה. אתה כמובן לעולם לא
תראה את זה, אבל זה הדבר הכי הגיוני שמצאתי לעשות.
אני לא חושבת שאני אבודה בלעדיך, להפך - אולי מצאתי את עצמי
אחרי שסוף סוף הפסקנו להיות ישות אחת בלתי נפרדת. כל הפגישות
האלה, מדי יום, כל ההיסחפות הזאת - איבדתי את עצמי בקשר הזה.
שינית אותי ואני אותך, ואולי זה מה שמציק לי. השארנו אחת את
השני להתמודד לבד עם השינויים. פעם אני עוזבת, פעם אתה עוזב,
עד שיום אחד זה היה סופי. פתאום אין יותר בכי, שבסופו אנחנו
מתחבקים ומבינים שאין אתה בלעדי, ואין אני בלעדיך. פתאום אתה
לא מתקשר ואני יוצאת עם מישהו אחר, שונה ממך לחלוטין.
אוכל להעיד על עצמי, כי אמנם אני עוד רחוקה אלפי שנות אור
משלמות עצמית, אני מבינה למה עשיתי את כל השטויות שעשיתי
ואולי, אפילו, את השטויות שעשית אתה. סלחתי, לא שכחתי, כמו שגם
אתה לעולם לא תשכח.
לפעמים אני שומעת שיר, שמזכיר לי אותך, סתם כדי להזיל דמעה
ולהיזכר איך יכולנו להסתגר בחדר שעות, כשברקע השירים שאהבתי,
ושאתה למדת להכיר. אולי אני חיה בנוסטלגיות, אולי מזוכיסטית
ואולי סתם מחפשת להרגיש. לברוח מהמדבר חסר הרגשות הזה.
התגברתי, ויש ימים שאני בכלל לא חושבת עליך יותר, אבל נשארת
קפואה מבפנים. בלי דמעות, בלי כעס, בלי חרטות. פשוט אני, אבל
קפואה.
אז אולי "כמה צלקות זה כל מה שנשאר...."
ו"משהו בין שנינו נעלם, משהו הלך לו לעולם..."
אבל לפעמים, אני עדיין רוצה לשמוע אותך אומר
"אני הולך לאיבוד, לך
זה לא אומר,
שאני לא אוהב אותך,
כי אני כן..."
מחייך ומוסיף
"את לא כמו כולן...."

כן, אני חיה בתוך שירים, ומביעה את עצמי דרך מילים של מישהו
אחר (תמיד טענתי שאם כבר יש לי כשרון במשהו, זה בציור, לא
בכתיבה...).

אני מסתדרת היטב בלעדיך. כל ניסיונותינו להיות ידידים או לשמור
על קשר כלשהו, רק עשו רע יותר לשנינו. מכאן, שאין לי שום סיבה
לעבור ליד הבניין שלך, ולנסות לחפש אור בחלון, או לקוות לפגוש
אותך ברחוב... אבל אני כן, מחפשת ומקווה. לא יודעת למה, אולי
סתם כדי לקבל עוד חיבוק, שיעורר בי את כל מה שניסיתי לדכא...
תחשוב עליי, תיזכר בי עד שזה יכאב. היה לנו משהו טוב שנמשך
שנתיים. איכשהו, אנחנו תמיד קשורים זה לזו ואני תמיד אוהב אותך
בדרכי המוזרה....

"אחרי שהכל נגמר, מישהו נזכר לשאול
למה?
וכבר היה מאוחר לענות או לשנות
ונותר רק לסקל את האבנים מן הרחובות
ואתן לבנות הכל מחדש
כי הרי יש,
יש זמן...."



(ציטוטים של אביב גפן, משינה והחברים של נטאשה.)