היה חושך, רק החתולים יללו בדממת הלילה. ואז, כמו בחלום עלתה
דמות עטופת צללים מן האופק.
איש לא ידע זאת, אבל הדמות המוצללת הייתה אליה, הנערה בת ה12
שחזרה כעת מן השבי הרחוק באורירח הרחוקה שמעבר לים הכהה
ומאחורי הרי הזוהר. "התגעגעתי אליך חושכתמיד" מלמלה אליה
והביטה בחולמניות ברחובות האפלים של העיר 'בלק'. "חזרת בסוף
הא?" נשמע קול חלוש יוצא מבין הבתים החשוכים. "כן" ענתה אליה
ויצאה לאורו של פנס רחוב יחיד. גם באור הקלוש היה אפשר להבחין
בתווי פניה העייפים, בשערה השחור הארוך, בשמלתה הלבנה-לבנה
ובעיניה האפורות והעצובות.
גם הוא יצא לאור הפנס, שערו החום מתנפנף ברוח, בגדו האפור
מסווה כמעט לגמרי באפלה ועיניו הירוקות נוצצות לאור הפנס.
הם התנשקו בלהט כאילו לא יראו שוב אחד את השני, עד שקול
הפיצפוץ המוכר נשמע והם מיהרו להסתתר.