משאלה אחת הייתה לי, והיא לא התגשמה.
ביקשתי מליבי, שלא יפגע בך.
מעט זה ביקשתי, ובגדתי בעצמי.
עתה אני יודעת, עליי לעזוב, אהובי.
כי בלבד שתחייך, אעשה הכל.
אושיט ספינות בימים, אחצה נהרות.
ואם עליי ללכת, אאמץ נפשי לוותר.
אולי אוכל עוד, במעט, את זה החיוך לשמר.

כי לא הייתי כאן לנגב דמעותיך.
בכית לי בלבך ופיך שתק.
ורחוקה הייתי, רחוקה מכאבך.
ובלבד שאהיה מאושרת, לא דיברת מילה.
וליבי, לא שמע כאבך,
ועתה נשבר, לאלפי רסיסים.
הם חודרים ויחדרו עמוק לנשמתי
הכרוכה, כיד ביד, בשלך לעולמים.

ועל מה, אהובי, אתה עוד איתי?
ואפשרי שמבקש ליבך להיפגע?
על מי אתה אומר שאהבתך כאינסוף?
עליי, שהנבתי ממך רק את מלח הדמעה?

אז אחוש ואלך לי, אהובי.
ביגון נטול חרטה.
אך דע, עוד ועוד, והיכן שתהיה,
תמיד יהיה ליבי עם שלך.
וכאבך, הלוואי, אהובי, יהיה הוא כאבי.
ודמעותיך, יזלגו הן מעיניי.
ובכל אשר תפנה, יחכה לך האושר בצללים.
ותמצא שוב אהבה, חזקה ונאמנה.

אז לא נותר לי עתה אלא להיפרד
לא אכאיב לך עוד, מבטיחה.
סלח לי, במקומי, אהובי
וזכור את שירי זה לך.