הם אומרים לי שאני שונה. שאני לא אחד מהם.
מה לעשות, אני פשוט נבלע בבהלה. הם רצים לכל הכיוונים, אפילו
לא עוצרים לקחת נשימה ולהסתכל על הסביבה. הם טוענים שאין מה
לעשות, ככה החיים. "כל אחד מאיתנו", הם אומרים, "צריך לעמוד
בקצב". אני לא יכול להיות ככה, להיות כמותם, אני לא יכול
להמשיך. יש אומרים שאין ברירה, זה קצב החיים. אבל מה שווים
החיים אם אי אפשר לעצור לרגע ולהנות מהם.
מאז שאני זוכר את עצמי אני ככה. הולך בקצב של עצמי ותמיד, אבל
תמיד בפיגור. אני מניח שזה כי אני לא נמשך אליו. כולם חושבים
שהוא כזה גדול. הם אומרים שיש בו משהו מיוחד, משהו ממגנט, אבל
אם תשאלו אותי, אין לי סיבה להקיף אותו בהערצה.
ככה זה, כמו מעגל קסום, כמו סופרמארקט שעובד 24 שעות ביממה, זה
לא נגמר...
יום גורר יום, שבוע גורר שבוע, אבל העבודה לא נפסקת. בכל זאת
אני לא יכול, לא יכול לזוז במהירות, לחשוב במהירות או לדבר
במהירות. לפעמים אתה חיובי ולפעמים אתה שלילי, תלוי ביום, תלוי
בבוקר.
כאן אני אסיים, כבר צועקים לי מאחור, אני שוב יוצר פקק.
בקשר אליו, אני מניח שעם הזמן המשיכה תגמר, "החשמל" ידעך וכולם
יפסיקו להסתובב סביבו. לפי דעתי זה הדבר הנכון לעשות, אבל מי
יודע, אולי כשזה יקרה, זה יהיה הסוף... ואז אני אוכל לנוח...
                                                 
                                                  מיומנו
של אלקטרון אדיש