זה תמיד מגיע לאותה נקודה, לאותן טיפות מרות של מוות שמטפטפות
לאט לאט בתוך ראשי. הן מטרידות את מנוחתי. תמיד קורה מקרה
עצוב, בדרך כלל זו אהובה שמחליטה להפרד ממני. "היחסים בינינו
לא מתאימים לי" או "כדאי שניקח הפסקה" זה מה שהן אומרות תמיד
לפני שהן אומרות "בוא נשאר ידידים". אבל איך אפשר בדיוק להשאר
ידידים שהצד השני אומר לך שהוא לא רוצה אותך בכלל. זו כרוניקה
ידועה מראש, בתוך הראש שלי.

הן אומרות מילות פרידה אחרונות, כאילו העמיקו לי את הקבר, אני
כבר חושב על זה שלא אכפת לי למות.לא אכפת לי למות, אבל זה לא
אומר שאני רוצה להמית את עצמי - להתאבד.אני לא רוצה להתאבד כי
אני יודע שזה יפגע באלו שבאמת קשורים אליי, שזה יפגע
במשפחה.אמא לא תחזיק מעמד, היא תמות אחר כך משברון לב. אבא
ישאר לבד, יגדל להיות זקן ערירי וממורמר.ואחותי הקטנה המסכנה,
תבכה, תבכה בלי סוף, תשנה את חייה מקצה לקצה, תנסה לעזור
לעצמה, ולעזור לאבא. אני לא רוצה לגרום לכל זה. אבל אם זה יגרם
לבד בלי שאני יודע, זה בסדר. אם פתאום כשאני נוהג, תתנגש בי
משאית, או אם בצבא יירה בי מחבל, ואז אני אמות, לא יהיה אכפת
לי, כי אחרי שמתים לא מרגישים את הכאב, לא מרגישים שבוגדים
במשפחה, לא מרגישים שברחת מכל הבעיות, ולא התמודדת איתן.ככה לא
יהיה אכפת לי למות. לא מרגישים כלום אחרי שמתים, גם לא חושבים
על כלום. הרגשות והמחשבות, הכל נמצא במוח, והמוח לא פועל אחרי
שמתים. אז לא אכפת לי להיות מת. אבל אני לא רוצה לגרום לכך, כי
עד שיגיע הרגע הזה, אני רק יחשוב לכמה סבל אני גורם כשאני נוקט
בצעד הזה, ומבצע את האקט הקיצוני הזה.

כבר חשבתי גם מה יקרה אם למשל התאונה עם המשאית לא תצליח, או
שהמחבל רק יירה לי לרגל, ואני אשאר חי, אבל משותק או נכה, או
פגוע בכל צורה אחרת, גם את זה אני לא רוצה. אני רוצה או חיים
או מוות אני לא מסכים לקבל שום דבר ביניהם. לכן אני גם סובל
מהמצב העכשווי - אני חי אבל מרגיש מת.

אני חייב אהבה.

האחרונה שהייתי מאוהב בה, אח שלה מת כשהיה קטן, והיא הייתה
קטנה ממנו. בעזרת המקרה הזה, הבנתי כמה המוות פוגע במשפחה,
וממש נכנסתי לדיכאון מזה.
החלטתי שאין טעם למות, ושאני צריך להסתכל על הכל מנקודת מבט
אחרת אבל לאחר כמה שבועות שיניתי את דעתי, לאחר שהיא אמרה
שהיחסים בינינו לא מתאימים לה. אני לא מבין איך היא החליטה
לוותר עלי כך, לזנוח אותי לטובת ידידי חינם, אבל הם ירגשו אותה
לשניות אחדות מחייה.

(אני טיפש שאני חושב ככה. אני צריך לקבל את העובדה שככה היא
חיה שזה נוח לה וזה מה שהיא בחרה, וצריך להמשיך בחיים.
22/6/2003)

זה עצוב, אני יודע.

זה עצוב שככה אני מרגיש, שאלו הן הבעיות שלי, שאלו החיים שלי.

כל יום שעובר אני מרגיש משהו אחר. אני חושב אחרת מפעם לפעם.
אהובה אחת שהייתה לי, אבא שלה היה מרגיז אותה ממש, היא הייתה
בסכסוך ענקי איתו. היא גם הייתה בדיכאון כמעט כל הזמן, למרות
שהיא הסתירה את זה היטב. והאחרונה, כמו שכבר סיפרתי, אח שלה
מת.
לפי שתי אלו, ראיתי שהחיים שלי הם די בסדר, אף אחד לא מת לי,
אף אחד מהמשפחה לא פגע בי. הכל בסדר. יש מקרים הרבה יותר
גרועים. משפחות שלמות מתות, יש נכים, יש מוטרדים מינית, יש
כרותי רגליים, ויש גם הלומי קרב. יש הרבה שמצבם גרוע משלי.
הבעיה היא שלחיי אין משמעות ואני מרגיש שאף אחד לא אוהב אותי.
אני מרגיש שאני פשוט צריך למשוך את הזמן, להנות ממנו, אבל אני
לא יכול לעשות את זה. אחרי שבנות נפרדות ממני אני נהייה מדוכא,
חושב לפי איזו שיטה הכי כדאי לי למות, מפתח תיאוריות
פילוסופיות על החיים, על המוות, על פסיכולוגיה, על יחסים בין
בנים לבנות - על הכל. וככה אני שקוע במצב הזה, לפעמים שבוע,
לפעמים חודש, לפעמים חצי שנה, ואז זה עובר לי, והזמן עובר,
ואני מתאהב במישהי חדשה, ונכנס למערכת יחסים, ואז היא נפרדת
ממני וזה שוב קורה, ושוב קורה, ושוב קורה,

ושוב קורה.

לא הזכרתי עדיין, אבל אני טיפוס של משורר, אני כותב מלא שירים.
שירים עצובים, שירים של כעס וגם כמה שירי אהבה. גם זה שאני
כותב שירים, זה מה שמכניס אותי לפעמים לדיכאון, כי אני רואה
כמה אני עצוב, וכמה שאני רוצה אהבה, ושום דבר לא קורה בעצם.
אני רואה שאני ימשיך להיות מדוכא גם כשאהיה גדול. כל המשוררים
הם מדוכאים ואומללים מסיבה זו או אחרת, ואני לא רוצה להיות
כזה. אבל זה מעגל שכמעט אין אפשרות לצאת ממנו. קורה מקרה עצוב,
ואם לא קורה אז גורמים למקרה כזה לקרות, כותבים על זה שיר או
כמה שירים, מרגישים נעים, מרגישים משוחררים, ואז חוזרים לשגרה,
מחפשים את המקרה הבא. אני לא רוצה להיות כזה, אני רוצה להיות
נורמלי (למרות שאין כזה ממש דבר בעולם הזה.)
אני רוצה מישהי להתאהב בה, שתהייה לי לאישה, אני רוצה לעשות
איתה סקס חסר גבולות, לעשות איזה ארבע ילדים. לעבוד במשהו שאני
אוהב, למרות שעדיין לא מצאתי ממש תחום כזה, ואז אני רוצה
למות.

אני לא יודע אם שמתם לב, אבל זה סותר את כל מה שאמרתי קודם, כי
אם אמות מוקדם לא אעשה את כל הדברים האלו. אבל, כמו שאמרתי
קודם, לא אכפת לי. אם אמות, אמות.

עכשיו רק נותר לי לספור ימים, שעות, דקות, שניות עד שאמצא אהבה
ועד שהיא תפרד ממני, ועד שאולי אמצא אהבה אמיתית והיא דווקא לא
תפרד. ואחרי שכל זה יקרה, אני אספור שניות עד המוות.

הכל מגיע בסוף לאותה נקודה, לאותה כרוניקה ידועה מראש, לאותן
טיפות מרות של מוות שמטפטפות לי בתוך הראש. כל פעם שמישהי
נפרדת, כל פעם שאני מרגיש עצוב או מדוכא, כמעט כל הזמן. זה
קורה.

זה קורה.

21/2/2003

ועכשיו מצאתי אהבה. אהבת אמת. אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי
יותר ממה שאני אוהב את עצמי. ממש טוב לי, ומצבי מעולה. טיפות
של אושר נכנסות לתוכי ולא טיפות של דיכאון.

אני מאושר.

כל פעם שאני נמצא לידה לבי פועם בחוזקה ואני מחייך אליה
בבישנות.

וכפי שאתם כבר רואים, אני לא מסוגל לכתוב כמו שכתבתי פעם, כי
אני לא עצוב.

כששמחים אין מה לכתוב, וזה טוב. טוב מאוד. מעולה אפילו.


20/1/2004