מודה אני לפניך
מלך חי וקיים
שהחזרת בי נשמתי בחמלה
רבה אמונתך.

על פי האמונה היהודית, כשאנחנו הולכים לישון, אנחנו מפקידים את
נשמתנו בידי הבורא עד שאנחנו מתעוררים בבוקר. ואחרי שאנחנו
מתעוררים, וחזרה הנשמה למקומה הראוי, אנחנו מודים לאל שהיה כל
כך נחמד והחזיר לנו את הנשמה.

ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך.

כי הנשמה שייכת לאלוהים, ואנחנו מקבלים אותה כפיקדון זמני. האל
קיים תמיד, ואנחנו תלויים בו - בשינה אנחנו חשובים כמתים.

אז מה קורה אם מישהו מעיר אותנו בפתאומיות? הנשמה צריכה לרוץ
מהר מהר, מאי שם בשמיים חזרה אלינו, כדי שתגיע בזמן להתעוררות.
ועד שהיא מגיעה, קורה מה שאנשים אחרים טועים לעצלנות, לחוסר
רצון לקום מהמיטה החמה. כי קצת קשה לנו לקום מהמיטה בלי נשמה.

וכשאנחנו חולמים? זה לא אנחנו, זאת הנשמה, שרואה סרט טוב
בקולנוע של אלוהים בזמן שהיא מחכה לתורה לשוב לגוף הגשמי בכדור
הארץ.

אני תוהה אם זה לא מציק לנשמה, לנסוע כל יום כל כך הרבה רק כדי
לחזור אחרי שש, שבע, שמונה שעות. ואני תוהה מה הנשמה הייתה
יכולה לספר, אם היה לה קיום עצמאי. על שיחות מעניינות שלה עם
אלוהים, על איך רואים דברים מגבוה בשמיים, ממעוף השכינה.