בזמן שלבשתי מדי צבא ,החזקתי נשק והגנתי בגופי על גבול בלתי
נראה, תהיתי על הגורל תוך כדי משחק בסיכת בטחון. את מלחמתו של
מי אני נלחם?
מלחמתו של האזרח הפשוט החי לו אי שם במרכז הארץ?
של קיצוניים שערך חיי האדם שווה בעיניהם לערכה של מכולה ריקה?
או שמא של נבחרי ציבור הנאבקים מול אלו המבקשים להזיזם
מכיסאותיהם?
את האפשרות הראשונה פסלתי מיד, שכן אף הורה שפוי לא ירצה
שילדיו ימצאו בסכנת חיים יומיומית למען מטרות שצדקתן מוטלת
בספק. מכיוון שרוב אזרחי המדינה הם הורים שפויים, אני מסיק מכך
ששהייתי במקום ההוא מיותרת בעיניהם.
עבור שתי האפשרויות האחרות אינני מוכן לסכן את חיי.
שאלה נוספת ששאלתי את עצמי, היא מי הם אויבי?
האם רק הצד השני מעבר לגדר הוא האויב, או שיש לי אויבים נוספים
שיושבים דרומית לכאן ודנים בעתידי תוך כדי בליסת בורקסים?
ממש מילכוד 22. או שמא נכון יותר לכנותו מילכוד 67?

לאחר מכן הוצאתי מהכיס את הפנקס הקטן שלי ורשמתי:
"אבקשכם להחליט, בולסי בורקסים יקרים, האם צלע הר זה, עליו אני
עומד, שלנו הוא, או אם לאו. אם תשובתכם חיובית , ספחו נא השטח
הזה למדינת ישראל והכריזו על קץ עידן ההתנחלויות. במקרה זה אגן
עליו גם במחיר חיי.
אם תשובתכם שלילית, הואילו בבקשה לשחרר מכאן אותי ואת חברי, כי
איננו חפצים למות למען שטח שימסר לאויב בעוד מספר שנים. בתודה,
י' "
אחר כך המשכתי לפנטז עליי ועל בריטני ספירס במשגל סוער שכולל
קשירות ומשחקי שליטה. עד שבאו להחליף אותי.