בשנת מות בוני, מתה אימה.
ולא ידעה על מי בכתה.
בוני שלה בהרי ירושלים
פרוותה סביונים.
ואמא שלה - מלחכת מים.

כשאמה שלה נפטרה, היא חשבה שהריח ייעלם.
אבל הריח נשאר, כמו הכתם של אבידן.

היא לא יודעת איך מסלקים ריחות רוחות,
היא ניסתה כבר כל מיני שיטות;
חומץ, ובושם וסבונים. אפילו כתבה לעיתונים:
הצילו! מריחים!
את השנאה והקנאה, העצב ואי האהבה,
ואת החליפות בנפתלין, ואת מה שלא יודעין.

היא באמת לא יודעת איך מסלקים ריחות כל כך חזקים.

היא מוצאת שלווה בבישולים.
רוזמרין , קינמון וריחות אחרים,
וכשריח בית באויר, היא מריחה
שאולי, אולי, תהא גם לה תקווה.

כשבוני שלה מתה, ריחה דהה.
היה קר בהרי ירושלים
ושלג כיסה על הרוחות.
אבל אמא שלה מתה בעיר שבשפלות
באין שלג שימוסס ריחות.

לבוני שלה היה ריח של אהבה
לכלבים יש ריח כזה
של התמדה.

רק צל ריח אמה הולך עימה

               בהתמדה.