זה עסק לא זול, חשבתי לעצמי, כשעמדתי בפיצוציה ברחוב הרצל.
מה אני בכלל עושה כאן? השעה רבע לאחת בלילה. למה יש לי סיגריה
בפה?
לא הצלחתי להירדם, לא יודע - משהו הטריד אותי, אולי כי חשבתי
עליה.
גם השידור החוזר של משחק הכדורגל מארגנטינה לא הצליח להרדים
אותי, למרות שלקחו לשדרן עשר דקות להגות כל שם של שחקן במגרש.
אז החלטתי לאכול. נראה לי שמאז אני שוב אוכל יותר. אז יאללה,
נאכל עכשיו וממחר בבוקר חוזרים לדיאטה.
חותך את חתיכת העובש מהגבינה הצהובה, מורח קצת חמאת שום שמיר,
חותך עגבנייה לפרוסות דקות, כמובן שבלי הירוק שלמעלה.
שם הכל על שלוש פרוסות של לחם, עשר דקות בטוסטר-אובן, 250
מעלות חום, ותאמינו לי - אפילו רות סירקיס לא הייתה מצליחה
לעשות טוסטים כאלה.
אבל מה אני עושה כאן?
אז אחרי הפרוסה השלישית החלטתי לקנח באיזו מקופלת מהמגירה
האחרונה במטבח. לעזאזל! השעה כבר שתיים-עשרה וחצי. מה עושים?
התקשרתי אליה ותוך שנייה ניתקתי. אה, גבר! אפילו לדבר איתה את
לא יכול. אז החלטתי לשלוח לה הודעת SMS, הכי פשוט.
אבל מה יצא לך מזה, חשבתי. עוד פעם תעשה מעצמך בושות ותחשוב כל
שנייה על איך היא תגיב.
אז שלחתי לה את ההודעה הכי שנונה שמצאתי בראש בשעה כזו "את העץ
הכי יפה הכי גבוה ביער. חבל שכל כך כאב לי ליפול ממך". אה,
גבר! איזה אידיוט. למה לחצת על כפתור ה-SEND?
מרוב עצבים גיליתי שגם אין לי קופסת סיגריות, ואז נזכרתי שאני
בכלל לא מעשן. נזכרתי שהבטחתי לעצמי שאני חייב קופסת סיגריות
לשעת חירום.
אז בגלל זה אני כאן? בגללה?
לפחות יש ל-Captin Black טעם טוב.

אבל מה הקטע הזה של כרטיס הטיסה?
אתה חייב לשלוט במה שאתה עושה, חשבתי.
רגע, אחרי הסיגריה חזרתי הביתה, מה אז?
את השעתיים שאחרי העברתי בקריאת עיתון. אני חושב שצריך לשים
תאריך פג תוקף גם על העיתונים. ככה בגדול, כי למי יש את הזין
להסתכל בתאריך שרשום בקטן.
והעיתון זה פג תוקף כבר חודש!
ניסיתי להיזכר איזה יום היום. היום יום רביעי, בעצם כבר יום
חמישי אבל לא נהייה קטנוניים.
אז הרמתי טלפון למספר שהיה במודעה ושאלתי על מבצעים. וזה כלל
הכל. אפילו כיבדו את הכרטיס אשראי שלי.
שוב אני בסיאט איביזה חוצה את הפיצוציה מלפני שלוש שעות.
היו המון אנשים למטה, אבל גם ככה לא היו לי מזוודות, למה לי יש
כוח לארוז לבד, שיארזו לו, שפאטמה תביא איזו פצצה למטוס.
אז הגעתי עם נעלי הבית, הבוקסר והגופייה הלבנה.
שעתיים וחצי חיכיתי בדיוטי פרי. קניתי את כל העולם ואחותו. מזל
שעושים את זה ברגע האחרון ככה אתה לא צריך לזכור מה להביא
לאנשים.

אפילו אחמד וחביב לא הבינו מה אני עושה בקיוסק מול המלון בשעה
שתיים בלילה.
הרגשתי תקוע.