הכל התחיל באותו ערב.
ערב רגיל, אפילו די משעמם יהיו כאלו שיטענו.
ישבנו על הספסל, שלושה חברים, עישנו סיגריות, פיצחנו גרעינים
שחורים ודיברנו על נושאים שברומו של עולם. ככה בשביל הרגשת
האינטלקטואליות, להרגיש חשובים משהו. לכלכנו את הרצפה בקליפות
של הגרעינים השחורים והרגשתי רע עם עצמי, כי בתקופתו זה היה
בניגוד לאידיאולוגיה הוורודה שלי.
במהלך השיחה, הגיע איזה בחור שנהג להסתובב באזור. לא כל כך
הכרנו אותו, בחור חביב, קצת מוזר יהיו כאלו שיטענו. אמר שלום
יפה, לחץ לי את היד והתיישב. לא אמר הרבה. פלט מילה אחת פה,
מילה אחרת שם, או שזו הייתה אותה מילה, לא עקבתי. הנקודה היא
שהוא בעיקר הקשיב. כמה שאני מעריכה אנשים שיודעים לשתוק
ולהקשיב לאחרים, מאוד מתחשב מצידם.
אני כבר לא זוכרת מה היה נושא השיחה שלנו, בטח נושא רוחני
מאוד, זו הייתה מן תקופה שכזו.
באחד מרגעי השקט שהיו במהלך השיחה הזו, הבחור המסתורי נשא אלי
את עיניו, הביט לי בעיניים ואמר בנימה כזו, של משהו שחייבים
להגיד, שבוער בעצמות - "את יודעת, אבא שלך אוהב אותך, מאוד".
אני מצדי נשאתי עיני אליו בפליאה ובהיסוס השבתי- "אבל אבא שלי
מת..."
את המבט הזה אני לא אשכח. מבט של בהלה מהולה במבוכה, הוא פשוט
קם ומלמל משהו כמו:
"אני חייב ללכת...", לא עזרו כל תחינותיי ובקשותיי שלא ילך,
שלא יעזוב בהרגשה כזו, שהרי אבי נפטר לפני כארבע שנים.
ניסיתי להסביר לו כמה משמעותי בעיני היה המשפט הפשוט הזה שנפלט
לו כדרך אגב,
והוא פשוט נס על רוחו, כאילו ראה רוח רפאים.
עכשיו, במבט לאחור, אני לא יכולה לדעת מה הוא באמת ראה...
כל המאורע עורר בי צמרמורת, אך נשכח לאחר כמה ימים, נבלע
בהמולת היום יום.
לעיתים, כשהייתי עוברת באותו מקום, הייתי תרה אחרי אותו בחור
תמוה שנעלם משדה הראיה שלי מאז אותו ערב הזוי, אך תמיד הייתי
מוצאת בחור כזה או אחר שהיה משכיח ממני הכל ברגע. לא קשה
להשכיח ממני דברים, אפילו דברים, שכפי שהתגלה לי מאוחר יותר,
היו חשובים יותר משדימיתי אותם להיות.
זמן עבר, התבגרתי ובחורים כבר לא הצליחו להשכיח ממני פצע איום
ומדמם שנפער בנפשי. חלשה הייתי, מטבעי. לא מתמודדת, מדחיקה את
כל החרא וממשיכה הלאה. מכסה הכל בחיוך רחב מלא שיניים, ומשכנעת
את כולם- ובעיקר את עצמי שהכל בסדר. וכלום לא היה בסדר...
התבודדתי וסבלתי. סבל נוראי. נסתי מהמציאות הנושכת ועליתי על
כל טרמפ שעצר לי. הסתובבתי בעיקר בדרום, באזור הנגב המדברי
המדהים, התמכרתי לשקט.
דומה למוות. יהיו שיטענו. בשבילי זו הייתה מהות החיים...
הפכתי לאדם אחר. שיערי ארך ללא הכר, לא זיהיתי את עצמי. אבל לא
שנאתי את זה. בכלל לא.
התחלתי להתרגל לעצמי - לחברה הכי טובה שלי. לא הבנתי למה
הנורמות מחנכות אותנו להיות בחברה. למה כל התיאוריות
הפסיכולוגיות מתארות את בני האדם כיצורים חברתיים.
בכל כלל יש יוצא מן הכלל...  וכל כך שמחתי להיות השונה. כל כך
אהבתי להיות השונה. החברה עשתה לי רק רע במהלך החיים שלי...
שיקרו, דיברו, פגעו, כעסו, העליבו... גרמו לי להרגיש כל כך
קטנה, גרמו לי להרגיש מסכנה, ריחמו עלי. כמה שאני שונאת את
ההרגשה שמרחמים עלי. אני בנאדם חזק, עומדת בזכות עצמי ואני לא
צריכה אף אחד.
ואולי כן... אם לא איך אוכל להסביר את הרגשת האושר הרגעי
שהרגשתי כשראיתי דמות אדם צועדת לעברי, עדיין קצת מטושטשת
מרוחות המדבר שנשבו באותו יום. כמה רוח.
ישבתי ברגליים  משולבות, בדיוק הכנתי לעצמי קפה שחור. הבטתי
לאופק, מצפה בקוצר רוח שהדמות הלא מזוהה תתקרב לעברי. הייתי כל
כך מרוכזת בנקודה השחורה שהתקדמה לעברי שהקפה רתח יתר על המידה
ואיים לגלוש מהסיר הקטן שבו התבשל. כיביתי את האש במהירות,
וכשהרמתי את מבטי, הבחנתי בדמות ביתר בירור. זה היה בחור עטוף
בכאפיה ויחף. בהתאם לציפיותיי הוא התקדם לעברי, הניף את ידו
לאות שלום, וכשקיבל את אישורי התיישב לידי, ברגליים משולבות.
משהו בפניו השזופים היה מוכר לי עד כאב, אך לא אמרתי כלום בקשר
לכך. שתינו כוס קפה, ועוד כוס קפה, ועוד כוס קפה. בלי ששמנו
לב, כבר ירדה השמש וחלקנו יחד שקיעה יפיפייה, שקיעה שרק במדבר
אפשר לראות. כל כך התרגשתי לחלוק שקיעה עם מישהו ולא רק עם
עצמי, אפילו שלא פצינו פה, רק לדעת שיש עוד אדם שיושב לצדי
ומתפעם כמוני מפלאי הבריאה ומפלאי המדבר, ובוהה בשמיים שתוך
רגע נצבעים בכתום ואדום, והשמש ככדור אש לוהט...
הוא הושיט ידו והסיט את שיערי הסורר מפני. "כמה שאת יפה". כמה
שאני יפה. כמה שאני יפה? זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שאמרו לי
דבר כזה. פשוטו כמשמעו. שהרי, בכל חיי לא שמתי דגש על המראה
החיצוני, שלי לפחות. נהגתי להאמין שהאופי שלי מספיק חזק, שהוא
קורן על פני. בולשיט. הוא אמר שאני יפה.
אז לא הייתי מפיקה מוסיקאלית בגלי צה"ל, לא עברתי טסט ראשון,
ופרשתי מחצי מהמקצועות בשנה האחרונה בתיכון. אז מה?  באותו רגע
הדברים האלו איבדו משמעות. כמו גרגרי האבק הקטנים האלו, ששמים
לב אליהם רק כשמסתכלים כנגד האור. ולא רציתי להסתכל כנגד
האור.
רציתי לזרום עם האור, כמו נחל, טבעית ומאושרת.
ומאוהבת.
בעיקר מאוהבת ממבט ראשון, או שני. עוד לא החלטתי. מה שבטוח שזו
הדרך שבה אני רוצה לחיות את החיים שלי. איתו, מנותקת, במדבר.
אבל עדיין לא הבנתי. איך הוא מדבר אלי כמו ידיד ותיק, ואיך
התאהבתי בו  בשניה שמבטינו נפגשו. אני לא מאמינה בדברים כאלו.
הימים חלפו, גם החודשים, ואפילו מספר שנים הספיקו לעבור לפני
שהוא נעלם.
בלילה שהוא קשר על ראשו חתיכת בד, זכר לכאפיה מלפני שנים, רגע
לפני שהביט בי,התכופף, ולחש באזני בכזו רכות - "רק תזכרי,
אהובה, שעכשיו שני אנשים אוהבים אותך בשמיים. אבא שלך ואני"
לא הייתה לו ברירה. הוא הביט אחורה במבט נוגה וידע שאין ברירה,
שהוא חייב לחזור.
אם הוא לא יחזור למקומו, הוא יאבד את הכנפיים שלו, וכשמלאך
מגיע למעמד כל כך  גבוה, זו תוצאה של אלפי שנה. עד כמה שהוא
אהב אותי, ואני בטוחה שהוא אהב אותי-
אהבה של מלאכים.
אבל אני עדיין פה במדבר, מחכה לו.