אמרתי לה שאני אוהב אותה.
היא פלטה מעין צחקוק קטן שכזה, אך מיד התעשתה ושינתה חזרה ארשת
פניה.
מבטי העגום הסגיר את אכזבתי כמו עיניה הנוגות שהסגירו את
מבוכתה הגדולה.
לרגע שררה דממה במסעדה ההומה. היה נדמה כאילו כולם יודעים,
כולם שמעו.
השקט שלאחר הסערה - חוסר השקט שבשקט. נראה כי השקט העצים עתה
את הסערה.
שנינו בהינו אחד בשני, חסרי מילים. לפתע פצתה פיה כאילו
מתכוונת לומר דבר מה, אך מיד חזרה בה.
פלטה אנחה קלה, כאילו כדרך טבע.
טמנתי ראשי בכפות ידי, כאילו מסדר את השיער, ומחיתי דמעה.

אני אינני הבחור הרגיש שבוכה בסרטים.
גם כאשר אבי נפטר בגיל צעיר לא בכיתי. בדיוק כמו שהוא עצמו
לימד אותי.
גברים אמיתיים, עובדי אדמה שכמותו, אינם בוכים.
אני עדיין פוגש בו מדי פעם, כאשר אני חוזר הביתה אל אמא
בקיבוץ.
השכן שגר עם אמא הוא בור גדול.
גם אם אמי, חס וחלילה, אמי תמות, הוא בוודאי יאמר את האמת
בפני.
אבי הוא אחד המאפיינים הגדולים של דורו - מחסור חמור בטאקט!
בהלוויה של אבא, אמא נגשה אליי בעיניים דומעות ובוחנות.
"אתה עיקש בדיוק כמוהו..." היא אמרה. "אפשר לבכות... מותר".
אני לא בכיתי. אני רק החזקתי אותה שמא תיפול. לנשים מותר
לבכות.

שפתותיה הרכות מתחככות בשפתיי.
רעד מוזר וחום חולפים בגופי כאשר אנו יחדיו.
כעת אנו שוכבים אחד על יד השני. היא ישנה.
אני מרים את ידי בכבדות בכדי ללטף אותה, משתדל שלא להעירה.
לאט ובעדינות אני רוכן כלפיה. לפתע  בוקעת תחושת חום מוזרה
וידי מתחילה לרעוד.
מה יקרה אם לא תאהב את מגע ידי? הרי זה ברור שהיא אוהבת את
תומר.
התחלתי להתנשף בכבדות. הגרון שלי ניחר. פרפרים בבטן. אהבה.
אהבה, בעירבון מוגבל. אהבה  בידיעה שהיא לא רוצה להיות נאהבת
על ידי.
לפתע היא הסתובבה אליי.
הרגשתי שהיא רוצה לדעת.
התעוררתי.

לא חיבבתי את אבא מהיום בו נפגשנו.
מנגד, עמדה אמי, שהתאהבה בו ממבט ראשון כאשר הציע לעזור לאחר
הלוויה.
היא העריצה אותו בשל ה"נטל" שלקח על עצמו. לא אהבתי לחשוב על
עצמי ככה.
יותר מכך, לא אהבתי שאמי חושבת עליי ככה.
בסך הכל השכן לא היה שונה בהרבה מאבא. מלבד שמו הוא לא דרש
הרבה.
לא ראיתי בכך דבר פסול. אמא אמרה לי שכך אנהג וכך עשיתי.
רק בלבי היה נתון הכעס על בגידתה של אמי באבא. מעולם לא הראיתי
מה אני חושב.
אני הייתי עסוק בלרצות את אמא, בזמן שהיא הייתה עסוקה בלרצות
את אבא.
הייתי מבולבל.

חלפו כחמש דקות.
מתוכן הבטנו זמן קצר איש בפני רעהו.
מבטי שוטט בכל החדר, מתאמץ מאוד שלא להביט בפניה.
לא רציתי לחוות את הסבל הנורא שהראו פניה.
אך יותר מכל לא רציתי לחשוב על כך שהוא בגללי.
רק ביקשתי שתדע. בטח שלא ביקשתי להכאיב לה.
רציתי שתדע. ביקשתי שתאהב אותי.
"ומה חשבת שיקרה עם תומר?" שאלה לבסוף.
תומר בכלל לא אוהב אותה. הם לא צריכים להתחתן.
מי כמוני יודע -
הרי אני חברו הטוב ביותר.