זה דווקא הסתיו, עם האור החיוור,
האוויר הקל שמאפשר לאבק להתרומם,
זה הסתיו שמגלה קברים קדומים,
כמו חפירה ארכיאולוגית
מאלו שהתחילו במקרה, כשדחפור
של סולל בונה העלה את עצמותיו
של ילד ערבי מהמאה השמונה-עשרה.

כשיגיעו הגשמים של דצמבר, הנחושים,
שוב יתנקה האוויר והאבק יישטף רטוב
אל תעלות הניקוז ומשם אל הים.
באביב נהיה עסוקים במלאכת החיזור,
ולא נשים דעתנו לאוויר המצטלל, לראות הטובה,
למרות שאפשר יהיה לראות למרחקים עצומים.
בקיץ שוב יהיה אביך, כאילו על מנת לכסות
על הקברים בגולל של חול יבש, במצבה חמה.

והיה די זמן, היה די והותר,
לחבר את העצמות היבשות שגילו עצמן
בסתיו שעבר.
להרכיב את שלדו של הילד הערבי
או של אבשלום ואת פיסות החרס.
אבל אנחנו לא יכולים להביא מנוחה, לאחות.
לא יכולים.
רק מתפללים לכהן עתיק, שיודע לשלוח נשמה לדרכה.