"היה זה לילה אפל, ברקים פילחו את שמי מיניאפוליס וסופת טורנדו
התקרבה לה מהדרום."
אני שונא כשסיפורים מתחילים ככה. על ההתחלה הם הורסים לך כל
שמץ אופטימיות שנשארו בך, לאחר שקנית את "ספר השנה, כתוב נפלא
ומרגש" במאה ועשרים שקלים. למה שורה כמו: "היא היתה יפה, הדורה
ואלגנטית, פארה מילא את החדר והמיס את לבבות הצופים," לא יכולה
לשמש כפתיחה ראויה? חוץ מהעובדה שיש סיכוי שמדובר בכלבת
פינצ'ר? למה ישר להרוס את מיניאפוליס?
טוב נמאס מהספר.
יש איזה משהו שמונע ממני לקרוא ספרים בזמן האחרון, קשה להגיד
מה. אולי החיבה המוגזמת שלי לשניצלים. כלומר, זאת בהחלט חיבה
שאני מחבב, אבל תסכימו איתי ששלושה שניצלים בשלוש בלילה זה כבר
באמת מוגזם. ושניים בחמש. אולי כשאני אוכל שניצלים אני בעצם
מקים מעין מחסום מחשבתי שכזה שאומר: "היי אתה! שניצל זה טוב!
מה זה? ספר?! שניצל! ואם בא לך אפשר גם איזה פירה בצד, תעשה
טובה."
זה נורא.
חשבתי פעם להתחיל מהתחלה. לקרוא ספרים לילדים. למה לא? הרי אם
זה מה שנתן לי את הפוש הראשוני, זה מה שיחזיר אותי למסלול
הסיפרותי הנכון, אולי גם יחדש לי את המנוי לספרייה. קחו את שיר
החידות הבא לדוגמה:
בחורה אדומה / יושבת בבור,
וצמתה הירוקה / יוצאת לאור.

סבתא לובשת / שמלות נאות,
מי יפשיט אותה- / ישפוך דמעות.
(גן-גני, חלק א', ע"מ 53, לוין קיפניס - ימימה טשרנוביץ')
אין לי מושג מה אינדיאנית לחה מחפשת במערה חשוכה, שלא לדבר על
סבתות חשפניות המוכרות מרכולתן לכל עובר ושב, אבל הייתי בן
שלוש כשאמא שלי הקריאה לי את זה! אולי לא יצאתי חכם כל-כך
(פתרונות: סלק ובצל), אבל לפחות הדמיון שלי עבד שעות נוספות.
וזה מה שיפה בסיפורים האלה. לא כמו ההארי פוטר של היום: אם לא
הבנת את התיאורים בספר, תראה את הסרט. עם כל הכבוד לדרקונים,
קווידיץ', טבעות כוח או ברוקולי עצבני, לנפתלי זה היה הרבה
יותר פשוט: "נפתלי הוא ילד קטן. ילדים קטנים צריכים לישון.
ילדים קטנים אוהבים לישון." לא רק שאמרו לך איך קוראים לך
(-"אני חיים!" -"לא! אתה נפתלי!") אמרו לך מה אתה אוהב (-"אני
רעב! אני אוהב חומוס" -"לא! אתה אוהב לישון. לך לישון!"). ספר
לילה-טוב (זה עם דפי-חלומות ששמים מתחת לכרית!) מאת אלונה
פרנקל.
כל-כך פשוט. מי צריך לקרוא את "פגישותיה הלייליות של איזבלה"
כשיש "מעשה בחמישה בלונים?" קצת דמיון ובחמישה עמודים אני מקבל
בלונדינית, ג'ינג'ית, אסייתית וזוג לסביות, תלויות על בלוני
הליום ומבצעות פעלולי טרפז שאף אדם לא חשב אפשריים. (היי בנות,
אני לא שוביניסט! זה עובד מצויין גם עם בלונדיני, ג'ינג'י,
אסייתי ושתי לסביות!). בשביל מה אני צריך לקרוא שש-מאות ושישים
עמודים של "שירת הסירנה" כשבסוף הסירנה היחידה ששרה היא זאת של
משטרת ההגירה? תנו לי ספרי ילדים! (אני גם לא פדופיל, לא צריך
איורים בגוף הספר, רק ניקוד...).
נסחפתי קצת. ממונולוג על כמה קשה לי לכתוב עברתי למונולוג על
כמה קשה לי.
אני חושב שאני אלך לאכול שניצל עכשיו.

מישהו יכול להמליץ לי על איזה ספר טוב?