שוב רחוקה ממך,
גם הלילה אירדם לבד.
חום ידיך נותר כזיכרון רחוק,
זיכרון המכאיב לי כל פעם,
מחדש.
שפתיך הרכות על שפתיי ואז
על צווארי, גולש מטה ומטה.
בחלום אחלום על שנינו ביחד,
מחובקים, אולי עושים אהבה,
ואז אתעורר שוב לבדי במיטה
הקרה, ושוב אבכה, כל דמעה,
על הפרידה.
ושוב אחייג אליך, וברגע האחרון אנתק,
פרידה כואבת כמו זו לא הייתה לי אף פעם,
טלפון מצלצל, זה אתה, כרגיל בלי רצון,
אני עונה. בוכה עוד דמעות,
מתי המאגר ייגמר? או שעלי לבכות לעולם?
כותבת שורות אחרונות לפרידה, אך איני
הולכת, חייה עבור כל דקה של שיחה,
בודקת בשעון מה התאריך,
לפני כמה זמן הכרנו, למה זה כה עצוב?
חיים אני בעולם עם חוקים קשים,
אהבה שלנו היא נגד כל החוקים
נלחמנו עבורה,
אך אני הפסדתי, אני כה חלשה.
אהבה לא שווה, אין לה כוח,
היא סתם דפוקה.
ממוות לא תציל היא אף  נשמה,
אני מתגעגעת ובוכה עוד טיפה...