ילדה אחת קטנה ועל שפתיה עצב,
הלכה לעולמה מבלי להביט אחורה,
כשהחושך השחור נמתח באפילה.

עולמה רחוק הוא,
והמסע עוד ימשך ימים רבים,
והשקט אשר תמצא בו,
נראה כאילו לא היה קיים יותר מבדמיונה.

כאשר צללים כה רבים מקיפים את תמימותה,
מתירים לעצמם לגעת בה ולו לרגע אחד,
האישונים שלה מאבדים מיקוד,
היא מאבדת עצמה בתוך מעגל האימה הזה,
מסרבת להאמין, מסרבת להשלים,
מתעקשת לנשום.

העצב אשר שנים רבות מאחוריו,
ולפניו עוד יותר,
משחק בה כאילו היתה שלו,
כאילו הכל שלו.
והעיניים השפופות, והמבט המושפל,
מראה שתמימות הילדה כבר איננה,
מראה שלאחר זמן כה רב,
היא עדיין שומרת על הרצון לחיות,
אך מהו הרצון ללא תקווה,
זאת שכבר מזמן אבדה לה.

בין ההרים המושלגים, השחורים,
ובין העמקים הירוקים, האפלים,
מתנדנדת לה ילדה קטנה בדרכים,
עדיין משוועת לעזרה,
עדיין מחפשת את הדרך לעולמה,
עדיין רוצה להאמין שהתקווה נמצאת
מעבר לרכס הבא, או זה שאחריו.