ישבתי מולו, שומעת אותו מדבר אבל לא מקשיבה, ממלמלת באדישות
מדי פעם דברים לא ברורים, והוא המשיך לדבר. לא הבנתי איך הוא
מסוגל לדבר כל כך הרבה. הוא לא צמא? הוא לא רוצה לעצור לנשום,
לחשוב, לשים לב? כנראה שלא. חשבתי שהוא בטח יצור על-אנושי.
מדבר ומדבר. אני כבר לא זוכרת איך השיחה התחילה ובאיזה נושא.
אפשר לעשות מזה סיטקום מטומטם, הייתי אומרת. וידעתי שאני כבר
צריכה ללכת, אבל לא עלה על דעתי לעצור אותו. לא כשאני באמצע
הפחית שקניתי, כי נהייתי צמאה מרוב ששמעתי אותו מדבר, ואפילו
לא היה לי מושג קלוש על מה הוא מדבר. תהיתי מי הוא בכלל.
החלטתי שאני לא מכירה אותו בכלל. החלטתי שהוא מישהו אקראי
מהרחוב. תהיתי מה המטרה של המפגש הארוך הזה. מה הוא רוצה? זיון
בטח לא יצא לו, הוא כבר הרס כל סיכוי למערכת יחסים ידידותית,
אבל אני עדיין כאן, משום מה. אני כבר לא יודעת.
רציתי לנער אותו, לדחוף אותו בכוח, לארגן מחדש את הברגים
שהתפרקו בראשו. כבר לילה, אני חייבת לזוז. לא אמרתי שום דבר,
קמתי והלכתי. אבל לא התחשק לי ללכת הביתה. לקחתי את האוטובוס
הנכון, אבל לא הייתה בי שום כוונה להיכנס לדירה, או אפילו
לבניין. אחרי שהסתובבתי קצת ברחוב הרצל, החלטתי שאני הולכת
בכיוון אחר. הסתובבתי ברחובות אקראיים, הולכת לאן שהרגליים שלי
לוקחות אותי, ומצאתי את עצמי מול הבית של סבא וסבתא שלי. אכן,
כל הדרכים מובילות לרומא. עמדתי להיכנס לבניין עם הצבע המתקלף,
אבל לקחתי פנייה חדה, והחלטתי לשנות את המיקום של רומא, והלכתי
לגן הפלסטיק. ישבתי שם, מנסה להיזכר במתקנים שהיו פעם, פעם
כשהייתי ילדה, פעם כשלא ידעתי לקרוא שעון בכלל, פעם כשהייתי
מסוגלת לענות לאנשים בכנות יחסית. אבל אני לא זוכרת. לא זוכרת
את עצמי בתור ילדה,  לא זוכרת את החיים בלי שעון על היד שמארגן
לי את החיים, לא זוכרת איך אפשר להגיד את כל מה שאני חושבת
לבנאדם אחד, אפילו כשאין הרבה מחשבות.
אני לא זוכרת ניחוחות וצבעים, אני כבר לא זוכרת עם מי שיחקתי,
אני כבר לא זוכרת איך הסנדלים שלי נראו. כל מה שאני רואה מולי
זה כמה מתקנים חדשים, יותר מתוחכמים, יותר מאתגרים ומעניינים.
והצרצרים מזמזמים את הסימפוניה הלילית שלהם, ויש איזה חתול
אשפתות שעובר את הכביש ולא נדרס. חשבתי על המון דברים. חשבתי
על זה שבעצם, הכל בסדר איתי עכשיו. נזכרתי במישהו שאמר שלדברים
יש נטייה להסתדר מעצמם. הם בהחלט הסתדרו. הכל בסדר איתי עכשיו.
למה פתאום זה נשמע משונה? אני תמיד בסדר. יש תקופות יציבות
יותר ופחות, שמתנדנדות יותר ופחות, אבל בסופו של דבר יש לי
לפחות רגל אחת על האדמה. בסופו של דבר אני יציבה כמו העשבים
השוטים האלה שמתכופפים עם הרוח אבל בסוף נשארים שם, לעומת העץ
העבה והגאה שהרוח פשוט ניתקה מהאדמה. בסופו של דבר אני יציבה,
ואני תמיד בסדר. אבל להגיד שהכל בסדר איתי עכשיו מרמז שמשהו
השתבש מקודם. המון דברים השתבשו, אין טעם להכחיש, אבל נשארתי
יציבה. אני עדיין מחכה למשהו שיפיל אותי, שיעיף אותי, שיקח
אותי לאנשהו אחר, אבל אני כבר לא ילדה קטנה, ואני רואה שהדברים
האלה לא קורים ביום-יום, ובסופו של דבר סביר להניח שזה לא
ישתנה. כבר
השתחררתי מרוב האשליות. שום סופרמן לא יצליח להרים אותי
מהאדמה.
הזבל הרגשי הזה כבר לא עובד עליי.

לפעמים לעבר יש כשרון לסחוף אנשים אחורה, לגרום להם לשאול את
עצמם "מה אם...?", ולחשוב על כל הדברים שקיימים בזמנים אחרים
ובמקומות אחרים. אני חוזרת לשיקגו, הבית היותר אקטואלי. רק
באתי לבקר בישראל. לטעום קצת נוסטלגיה וקומץ זיכרונות עמומים.
"יפה בסן פרנסיסקו על המים, אז איך זה שאני מרגיש רחוק..?"
שיקגו יפה. שיקגו נהדרת. לא אגיד שלא התגעגעתי. אגיד שאין הרבה
דברים שמשתווים לטיול בטיילת שליד אגם מישיגן הענק. אגיד שהשלג
הוא חוויה בפני עצמה. אגיד שישראל היא כמו ברירת-מחדל שחוזרים
אליה במוקדם או במאוחר, לטוב ולרע.
"השתנית בשנה האחרונה", יגיד מישהו. אבל איך אותו מישהו מצפה
שאשאר באותו מצב במשך שנה שלמה? בהחלט, השתניתי. ואם הייתי
משתנית, אבל בישראל? זה היה בנאלי. אף אחד לא ייתן דעתו לזה.
לעתים הגבול בין נוסטלגיה וגעגועים כנים הוא בהחלט דק, דקיק
מדי. אבל אין הרבה גבולות עבים בעולם. כבר אין שחור ולבן.
האפור דומיננטי מדי ולא נותן פתרונות מספקים.

הערימה שליד המיטה שלי מתעצמת כל יום. מחברות, דיסקים, ניירות,
פיצ'יפקעס, עפרונות שלא שייכים לי. כל מיני דברים ששמתי ברשימה
דמיונית, דברים שאני עוד צריכה לחזור אליהם.  הערמות בשאר
פינות החדר נשארות אותו דבר לאורך זמן. אבל הקירות ריקים. אין
תמונות, אין פוסטרים טריוויאליים, אין אפילו לוח שנה. בעצם,
החדר הזה לא מבולגן כמו שהוא נשמע. הוא פשוט מאורגן ליציאה
מהירה, פשוט לדחוף הכל לארגזים ולסדר אחר כך.
הכל וכלום, זה הציר המרכזי של החדר הזה. דיסקים ליד תחבושות,
ספרים ליד צבעי פחם, לוח שנה מעל ערמה של ניירות אקראיים,ערמה
של מזוודות שחורות מאחורי הדלת ושתי כבשים תלויות על הקיר
האלכסוני. אני ארגנתי את החדר הזה בעצמי? האקראיות חוגגת. האור
הצהוב נותן לחדר גוון זמני, החושך שבחוץ הוא הצבע הקבוע. זה
עדיין לא החדר שלי. נזכרת בזה שדיבר כל כך הרבה, ושואלת את
עצמי אם הסיטואציה דומה. החדר הזה זקוק לניעור, ואני עדיין
כאן.  

בסוף השנה נחזור לישראל. אני כבר לא יודעת מה להגיד. אני כבר
ערה באופן כואב לכל הכישלונות, כל הצדדים המכוערים של ישראל.
כבר לא זוכרת למה אני רוצה לחיות שם, אבל יודעת בדיוק למה אני
לא רוצה לחיות כאן לנצח. אבל אולי רק עוד קצת יהיה נחמד. אבל
אני לא מסוגלת להישאר כאן עוד שנה, עד שהתרגלתי לרעיון.

אל תשאלו אותי שאלות, נמאס לי לענות.