מה עבר לי בראש בינואר 2004 כשהחלטתי לפרסם יצירות שלי
מ-1999

אני יושב לי ומסתכל על החומר שכתבתי במהלך הזמן, מנסה להחליט
מה לעזאזל אני חושף לעולם.
אני נאבק בשירים, נלחם בסיפורת ועובר על מונולוגים ומנפה את כל
הדברים הבכייניים של גיל 17.
בסוף הוצאתי את רוב הדברים ה(פחות בכייניים) יותר איכותיים.

מצחיק.

איזה בכיין הייתי בגיל 17?
איזה סיבה היית לי להיות כזה בכיין, כמה תלונות, כמה בעיות,
אהבה פה, חיים שם, אלוהים גדול, אלוהים קטן.

שיט, כאילו, תמצא חיים, דה!

רגע.
אני יורד על עצמי, שנייה.
<מסדר מחשבות>

היום, כמעט 5 שנים אחר כך אני לא מצליח להבין את עצמי של פעם,
אבל דבר אחד בטוח, עם הבכיינות מגיעה המוזה, וכמות הדברים
שעשיתי בגיל הבכיינות גדולה פי 10 ממה שאני עושה היום.

אני צריך לתפוס שיחה עם עצמי שנייה, לנסות להבין איפה ולמה, זה
לא שהחיים שלי כרגע על המסלול, אבל למה לבכות מזה?

בכל מקרה
לעצמי, שנתקע ב-1999 אני אומר - העולם מצחיק אז צוחקים.
ואת עצמי, שכותב ב-2004 אני שואל - עד כמה השתניתי? כמה ממני
הלך לאיבוד ב-5 שנים באמת?

טוב אני משעמם את עצמי.
מוסר השכל - אם אתם בדיכאון - תחשבו על זה ככה - בעוד כמה שנים
תצחקו על הכל!

ובינתיים - המשך עבודה יצירתית ופוריה לכולם!