השעון צלצל... בוקר...
אני קם. אני מסתכל מסביב.
יום אפור...
הכל נראה חשוך.
אמא שלי צועקת "בוקר טוב!".
מה כל-כך טוב בבוקר הזה?
"אמא!" אני אומר לה, "זה לא נראה לי כמו בוקר טוב בכלל."
"זה בוקר יפה ללכת לבית-ספר", היא אומרת לי וממשיכה במעשיה.
מה? היא לא רואה? משהו לא בסדר!
התלבשתי.
לא מצאתי שום דבר ללבוש חוץ מבגדים שחורים.
השעה הייתה כבר שבע וחצי.
הלכתי לבית-ספר.
בכיתה המורה לימדה היסטוריה. היא דיברה על העולם ועל
אקטואליה,
ואז לפתע, היא נעלמה.
משהו פה לא בסדר, אני אומר, אבל כל הכיתה ממשיכה להסתכל על
איפה שהייתה המורה, מרוכזים ב"שיעור". מדי פעם מרים ילד את היד
ואומר משהו.
הם לא מבינים.
אני מנסה להבין מה קורה,
מה פה השתגע?
בהפסקה יצאתי החוצה.
פתאום אני שם לב שהשמיים לא אפורים כמו שחשבתי, פשוט אין
שמים!
רק אפור!
משהו פה לא בסדר...
אני אומר לחבר שלי, אבל הוא רק אומר לי שאני סתם פרנואיד,
ומתחיל לספר לי על הבחורה שהוא שפגש אתמול.
לאט לאט אני מבחין בתלמידים שנעלמים, אחד אחד מרחבת בית הספר.
אני מסתובב לחבר שלי, הוא עדיין מדבר...
בסוף רק אני והוא נשארנו בבית-ספר, כולם נעלמו.
קול חברי נקטע באמצע... גם הוא נעלם.
אני נמצא לבד בבית-ספר.
אין אף אחד כאן, כולם נעלמו. אני לא שומע אפילו ציפור
שמצייצת.
לפתע כל בית-הספר נעלם.
אני מסתכל על האדמה איפה שבית-הספר עמד, היא נראית רקובה.
אני מסתכל לכיוון השמש, אבל אני לא מוצא אותה.
השמש נעלמה...
משהו פה לא בסדר...
אני מתחיל לרוץ הביתה.
מסביבי דברים נעלמים - מכוניות, בתים, עצים, דשא...
מה קורה פה? מוחי צורח.
אני נעצר כדי לנשום.
אני שם לב שהנוף משתנה. האדמה נעלמת!
אני ממשיך לרוץ, רק  הכביש לא נעלם.
אני רץ ומשתדל שלא ליפול לתוך האפור שנשאר, האפור שהחליף את כל
מה שהכרתי אי פעם.
אני מגיע הביתה...
הבית נשאר, הוא עומד על פיסת אדמה, מסביב הכל אפור. כאילו הבית
תקוע על יתד באמצע האוויר.
אני עולה למדרגות הבית שלי. כל צעד שאני עושה, המדרגה מאחורי
נעלמת...
האימה מחלחלת בתוכי.
אני מנסה לפתוח את הדלת.
היא נעולה.
אני מוציא את המפתח מתחת לדבר ההוא, זה שמנקים איתו את
הרגליים.
אני פותח את הדלת.
אני מסתכל פנימה.
אני רואה שחור, רק שחור, כמו חלל אין סופי.
באמצע אני רואה מן מערבולת.
מה זאת?
המערבולת הזאת, היא כמו חור שחור, היא שואבת את הצבע מן העולם,
עד שהכל נעלם והופך לאפור.
ולאחר מכן לשחור...
ואז גם הבית שלי נעלם.
הכל שחור...
אני עומד לי בתוך השחור. מביט במערבולת.
ואז לפתע תחושת שלווה אופפת אותי, אני כבר לא פוחד יותר.
אני יודע...
ואז גם אני נעלם, ולאחר-מכן גם המערבולת. ורק השחור נשאר.
ורק הלחישה שבקעה משפתי כשנעלמתי נשארה מהדהדת לה בריק
האינסופי, כמו צוחקת...

סוף העולם.