שוכבת על מיטתי,
מיטתי האחרונה,
משכבי האחרון.
הכיסוי כה רך,
לבן, מיטה גדולה,
כיסויי סטן.
אתם עוברים לידי,
בעיניים דומעות,
כמה פעמיים ביקשתי,
עליי, לא לבכות.
לפתע כולם שותקים.
יורדת למטה,
מתחברת עם האדמה.
הופכת מזון לתולעים,
חסרת משמעות.
עוד מעט אשכח.
אתם עוברים לידי,
בעיניים דומעות,
כמה פעמיים ביקשתי,
עליי, לא לבכות.
רצון אחרון היה לי,
להיות מובנת,
לא שונה.
אך הם הביטו בי
כעל מוזרה, קראו לי
פסיכית, לא שפויה.
ועכשיו,
אתם עוברים לידי,
בעיניים דומעות,
ביקשתי, ולא מעתם.
תבכו, אשמתכם.
נרקבת אני פה למטה,
נקברתי בעודי נושמת,
וליבי עוד פעם.
אתם בוכים? תבכו,
היה לי רע, הלכתי,
אתם אשמים.
אין על מה לבכות,
עכשיו נחמד לי,
אני כבר לא בוכה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.