כשהגענו, התחיל להחשיך. גם היה ממש קר (טוב, תמיד קר שם).
בצהריים של אותו יום ירד עלינו שלג מעורב עם ברד, ככה המורה
לגיאוגרפיה טענה, זאת הייתה הפעם הראשונה שירד עליי שלג. מאוד
התרגשתי מזה, ואני משערת שחלק או בעצם רוב הקבוצה גיחכה עליי.


זה גם היה היום שלי. הייתי נורא לחוצה שהכול ייצא כמו שצריך,
שאנשים יבכו. היה נורא חשוב לי שאנשים יבכו מהטקס שארגנתי.
בחרתי את האנשים שאני הכי מעריכה שישתתפו בו, בגלל זה הטקס היה
לי נורא חשוב. גם הקראתי קטע שאבא של אבא שלי כתב בזמנו, אחרי
שהוא פגש איזה ילד ביער ונתן לו קוביית סוכר והפך אותו למאושר
באותו רגע. גם את שאר קטעי הקריאה בחרתי, וגם את מה שישירו.
אחרי שהטקס נגמר אמרו לי שהיה מרגש, אנשים ממש בכו, והייתי
מאושרת שהצלחתי להרים משהו שנגע בהם.
כמובן שהיום הזה לא היה רק שלי. עשינו אותו בין 5 ל-12 בנות,
אני לא בדיוק זוכרת, כי בכל זאת עברו כמעט שנתיים מאז. קראו לו
"החלום והיער". הוא התחיל בעיירה טיקוצ'ין, שפעם הייתה עיירה
יהודית שקטה ויפה בפולין, ואז שלחו את כל היהודים לבורות, שם
ירו בהם.

התחלנו את היום באופטימיות. אחרי השלג-ברד שירד עלינו, נכנסו
לבית כנסת שעל הקירות שלו כתובים חלומות של האנשים שהיו
בעיירה. עשינו לכל הקבוצה פעילות של הגשמת חלומות - ילדים בני
16-17 כותבים על פתק מה החלום שלהם ואז שמים את הפתקים בכובע
ומי שמוציאים את החלום שלו זוכה שנגשים לו אותו. מישהי, אני
לפחות חושבת שזאת הייתה מישהי, ביקשה שוקולד; החלום שלה היה
שוקולד, אז כל הקבוצה הוציאה את מיטב השוקולדים שהיו טמונים
להם בתיקי הגב ונתנו לאותה ילדה. חלום של מישהו אחר היה לטוס,
אז כל הקבוצה הרימה אותו על הידיים והטיסה אותו ברחבי הבית
כנסת. היו עוד הרבה חלומות שהוגשמו, אבל אני לא בטוחה שהיתר
שאני נזכרת בהם אכן קרו.
אחרי שלימדנו את הקבוצה קצת על העיירה, נסענו ליער. זהו יער
שהעצים בו מפחידים, אתה עומד שם וזה כאילו שאתה בפרויקט המכשפה
מבלייר או משהו בסגנון. שתי בנות של היום עשו לקבוצה הסבר על
האנטישמיות המוסתרת בסיפורי האחים גרים ואז נכנסנו ליער,
לכיוון הבורות, קברי האחים.

לא נראה לי שהיחס שלי למקום היה הוגן. כל מה שהיה לי בראש זה
שהאנשים יבכו ושהטקס יהיה טוב. והטקס התחיל, הקראתי את השיר של
אבא של אבא שלי, שהיה רשום במקור ביידיש ואבא שלי תירגם בשבילי
אותו וברקע נוגן "היי יו" של פינק פלויד. היה גם קטע הקראה של
"מכתב אחרון" ושל "העיירה בוערת" ואת השיר "פונאר" (קבר אחים).
אבל למרות כל האגואיסטיות העצומה שלי, הייתה לי איזו תחושה
כזאת של, הנה אני כאן עם משלחת של בית ספר, עם 101 אנשים שאת
רוב רובם אני אוהבת עם כל הלב, כל האנשים שאני הכי מעריכה
משתתפים איתי כאן ועומדים איתי מול הבורות האלה ושרים את
ההמנון של ישראל באמצע יער של פרויקט המכשפה מבלייר, שיותר מדי
אנשים נורו בו.

מהיער נסענו לטרבלינקה, וכמו שסיפרתי לכם, התחיל להחשיך
כשהגענו לשם, והיה קור אימים. אני שונאת כפפות, אז הדם באצבעות
שלי די קפא לו, לפחות ככה זה הרגיש. עזרתי לחברות שלי שהייתי
איתן ביום הזה להעביר את הקרע של טרבלינקה לקבוצה. לפני שטסנו,
עשינו תחקירים מעמיקים על המקומות שהיינו צריכות להסביר עליהם.
אני זוכרת שעמדתי שם מול הקבוצה שלנו והמקום ההוא, שכולו רק
אבנים ואבנים, קם בעיניים שלי למחנה של ממש. הייתה לי תמונה
מאוד ברורה של תאי הגזים שהיו בצורת מקלחות בראש, ותיארתי להם
את התמונות האלה שלמדתי עליהן לפני המסע. כנראה שהעברתי את זה
בצורה לא רעה כי אמרו לי אחר כך שהייתי ממש טובה, ונדמה לי שזו
הפעם הראשונה והיחידה שאמרו לי את זה על דבר כל-כך חשוב.
אחר כך הבנות הסבירו מה מסמלות האבנים, ובחושך, ממש לפני
שסוגרים את המחנה לביקור, היה טקס שהבנות הכינו, ובו כבר הייתי
חלק מהקהל, אבל עדיין הייתי עם הראש שלי בטקס ואיך היה ומי
בכה.

חזרנו למלון בלילה והתקשרתי הביתה. אימא שלי סיפרה לי שהיה
פיגוע ברחוב של אח שלי בירושלים, כמה מטרים מהבית שלו. הייתי
בטוחה שמשהו קרה לאח שלי ואימא שלי פשוט משקרת לי כי היא לא
רוצה שאני אדאג. אחרי יותר מדי זמן של היסטריה התקשרתי לאחי,
שאמר לי בעצמו ששלומו בסדר והוא חי.
וככה סיימתי את היום.

כשחזרתי הביתה, רצתי לפתח את התמונות מהיום השלישי, אבל הסרט
נקרע. גם הדיסקט עם התמונות שהחבר'ה צילמו מהדיגיטלית לאתר של
בית ספר מהיום הזה נהרס טרם הועלו התמונות לאתר.

מעולם לא ראיתי תמונות מהיום ההוא.