שנים רבות לא ראיתי את אורנה, גם לא את אסף וערן ועמיתי. ככה
זה, אנשים זזים, הולכים. הזמן לא קופא כמו גולם בפקעת. לפעמים
אני מסתכלת בתמונה. אופירה מימין, עפרה משמאל ובתווך שבע
חמשות, בן בת בן בת לסירוגין. שחור ולבן של מוציאי לשון,
עוצמי עיניים, לוטשי עיניים וסתם חייכנים רגילים.
אני חייכנית רגילה בשורה העליונה, בגובה ראשה של אופירה.
משמאלי ערן מימיני אסף. את הסינרים הצהובים הסרנו לכבוד הצילום
ואפשר לראות שכל הבנים לובשים חולצות טריקו זהות, מפוספסות
לרוחב בשחור לבן.
"אז את באה ללוויה?" שאלה אורנה.
בשער של בית הקברות אורנה חיבקה אותי. העיניים והאף שלה היו
אדומים ורטובים.
"תמי," היא אמרה "תמי. אוהההה..." ובכתה לי בתוך החיבוק.
אני חבשתי משקפי שמש, למרות שהיה די מעונן. לא נעים. גם אני
עלולה לבכות בדמעות-בצל שורפות. לוויות הן עניין מרגש מאוד,
סולידריות של כל בשר וכל זה. הדמעות נזלו לי מתחת למשקפיים,
ודרכם הבחנתי באסף ובערן ובעמיתי מקומה שנייה. כל ילדי הגן
עמדו בשקט מוחלט.
הם עמדו בשבע חמשות, בן בת בן בת לסירוגין, ושני מקומות היו
פנויים, אחד לאורנה ואחד לי. לידם עמדה הקבוצה של שנה שעברה,
גם היא מסודרת בשבע חמשות, וכך גם הקבוצות של לפני שנתיים
ושלוש שנים. הגן של אופירה היה הכי מבוקש ותמיד היה בו מספר
הילדים המקסימלי על פי התקן.
"את יודעת, תמי, יש בעיה..." אורנה משכה באפה ודיברה בלחישה
צרודה "...מצאו בעיה בגן שלנו. אמרו בחדשות. בודקים את זה
עכשיו. אולי עבר מעליו קו מתח גבוה. אולי שמו יותר מדי חומר
ריסוס בעגבניות של ארוחת עשר."
"לא נוגעת בעגבניות," חייכתי אליה והדמעות שלי התייבשו "אחרי
שנה שלמה של ארוחות עשר ליד ערן נגמלתי." ניסיתי להצחיק אותה,
אבל היא לא צחקה.
"אז אולי זה בגלל דבר אחר, עוד לא יודעים, אבל השמועות כבר
מתחילות לרוץ. את יודעת איך זה - אין עשן בלי אש. משו מאוד
מאוד לא בסדר."
עכשיו היא דווקא חייכה, חיוך נוגה כזה, אבל בתוך החיוך והדמעות
ראיתי שקשה לה לעמוד איתי ככה בצד, כשכולם כבר מסודרים בחמשות.
דגדג לה ברגליים ללכת ולעמוד במקום הקבוע שלה בין ערן לעמיתי.
זה היה חלל שחייב להתמלא. ערן ואסף השאירו לי מקום ביניהם. ערן
משמאלי ואסף מימיני. לחיי המרשמלו של ערן מנוקדות בזיפי זקן
שחורים, את שפתו העליונה של אסף מעטר שפם דרוזי ג'ינג'י
ומסולסל קצוות, אבל הם נראים בדיוק אותו דבר. לשניהם חולצות
טריקו מפוספסות לרוחב בשחור לבן מתחת לסינר הצהוב המכסה את
כרסם. כולם לבושים סינרי גן צהובים.
מחווה מרגשת.
לא הכרתי את כל הילדים, אבל זיהיתי קבוצות גיל לפי בודדים שהיו
מוכרים לי מפה ומשם - אחים גדולים של חברות שלי, שכנים וכאלה.
היו שם גם שלוש קבוצות יותר צעירות מאיתנו.
וזהו.
"איך זה שכל בוגרי אגן כאן ואין כאן בכלל צעירים?" שאלתי את
אורנה והיא משכה שוב באפה ולא ענתה לי, כי היא כבר עמדה
במסדר.
"שששששש" אורנה הסתכלה ישר קדימה. "מסדר."
בן יצחק, סגנו הנצחי של ראש העיר הנצחי והאחראי על גני הילדים
בעיריה, נשלח להניח זר פרחי אלמוות בשם מועצת העיר הנצחית
ולומר כמה מילים שתיחרתנה לנצח על לוחות לבנו.
"אופירה יקרה..."
"פססס אורנה, איך זה שאין..."
"את מפריעה!"
היא ממש כעסה.
"...כבוד אחרון. דורות של ילדים עברו תחת ידייך, ואת לשת
ועיצבת את נשמותיהם הגולמיות. בצלמך כדמותך בראת אותם. אופירה
שלנו, מעט ורעים היו ימי שנות חייך. במיטב שנותייך..."
"מה מעט? איזה בלבול מוח. שלושים שנה ויותר מאז שעזבנו ת'גן."
"תמר, פטפוטייך מטרידים את ילדי אגן." אורנה חרגה מהחמשה שלה,
סובבה את ראשה והסתכלה לי ישר בעיניים, יד ימין שלה היתה מונחת
לה על מותנה, ויד שמאל נופפה במגבת מטבח.
"...וספינת החינוך ננטשה ללא קברניט..."
"מה קורה?" שאלתי את אסף ואחר כך את ערן, אבל הם לא ענו, רק
עמדו שם והסתכלו ישר קדימה כמו בובות.
"...גבך לא עמד במעמסה. לפני למעלה משלושים שנה נפלת על
משמרתך. מי יקום וישיב את הספינה אל חוף מבטחים?"
מבטו של בן יצחק נדד מאסף אלי ואל ערן ואורנה ועמיתי. היה לו
מבט חודר כזה מתחת לגבות לבנות ועבות. בתור האחראי על גני
הילדים בטוח משהו יושב לו על המצפון. בטח קנה עגבניות בזול
ועכשיו המצפון שלו אוכל לו את הלב.
"...ותחת עץ התות תהיה מנוחתך." חתם את דבריו. הוא החזיק שתיל,
של תות כנראה, והניף אותו למעלה. אחר כך התכופף והחל לחפור
במרץ בור-שתילה ליד הקבר הטרי.
מישהו נע בקצהו של שדה הראייה שלי. אורנה כבר לא הסתכלה קדימה.
היא בכלל לא עמדה. היא ישבה על האדמה בין ערן לעמיתי ולגמרי
קלקלה את החמשה. ראשה הורכן על ברכיה וידיה שולבו מעליו. אפשר
היה לראות איך הכתפיים שלה רועדות בבכי. אפשר היה גם לשמוע.
היא ממש התייפחה.
"אנחנו ארגנו אותה," אמרה בין יבבה לקינוח אף קולני "חטא
ועונשו. זה מה שלא בסדר. לא עגבניות מורעלות ולא קו מתח גבוה,
זה ערן שמשך ת'כיסא מתחתיה, אבל כולנו צחקנו. כולנו אשמים.
למעלה משלושים שנה דעכה מבושה וכאב וגב שבור עד אשר כבתה
ואנחנו כבינו איתה. את זוכרת, תמי?"
אני מביטה בערן, באסף ובעמיתי.
"זה סתם." אומר אסף ומסלסל בשפמו.
שלושתם קורצים אלי.
זוכרת.
זה לא בדיוק "זוכרת", זה משהו חי ואמיתי יותר, חי ואמיתי כל כך
כאילו לא חלפו כל השנים הללו כיוון שמה שצריך היה לקרות אמנם
קרה.
עיני מושפלות בכניעה ארצה מול מבטה הפעור של אופירה, אבל חיוך
כבר תוסס לו בזווית החיצונית של פי. אופירה מביטה בנו מלמטה
למעלה ועיניה החומות מתעגלות ככפתורים. ילקוטי בית הספר שלנו,
תלמידי כתה גימל ובוגרי אגן, עומדים בפינת הקוביות הגדולות.
בבית הספר היו ילדי כתה אלף מתנדנדים על כסאותיהם בלי לדאוג
למפרקתם העלולה להשבר לרסיסים, ילדי כתה בית צלפו קליפות של
קלמנטינות זה על רגליו של זה, ודרך צינורית-עט מרוקנת נשפו
ילדי כתה גימל, האוחזים בעט, כדורי נייר מורטבים ברוק אל תקרת
הכיתה. אופירה לא אסרה זאת מעולם ולכן רק כשהגענו לבית הספר
התגבשה בדעתנו האפשרות לשמוט את הכיסא מתחת לישבנו של מישהו.
ילדי אגן ובראשם ילד היומולדת ואמו, שנייר קרפ ירוק בהיר הוצמד
בסיכה אל גב חולצתה רק לפני שניות מועטות, מביטים באופירה
המוטלת על הרצפה, מאזינים לקול הנפץ שפקע לכל אורכו את התפר
המרכזי במכנסיה ומרחרחים את תוצאותיו. עפרה מציצה מחלון
המטבח.
"מי תקף לוץ?" שואל אסף לוץ ומחייך אלי.
עמיתי בורח ראשון, אחריו אורנה וערן ואני ואסף. אנחנו לוקחים
את הילקוטים שלנו ובורחים אל החצר ומתיישבים על דפנותיו של
ארגז החול ולא מפסיקים לצחוק. רק אורנה בוכה נורא. היא שמה ראש
על הברכיים ולא מסתכלת על כלום.
"תראו, בובה קבורה בחול."
"זאתי בובה אופירה," אומר עמיתי "ארגנו אותה וקברנו אותה."
אורנה בוכה עוד יותר חזק.
"אל תבכי. הוא סתם עובד עלייך." אומר לה ערן "יש דברים
שמוכרחים לקרות, יש דברים שמוכרחים לעשות, אחרת מצטערים לתמיד,
אם לא אייתי עושה את זה, לא איינו יוצאים אף פעם מאגן."
אני כבר מתביישת לנעוץ אצבע בלחייו. הוא נשמע בוגר כל כך. אפשר
לראות איך ייראה בעוד שלושים שנה, כשזיפי זקן יכתימו בנקודות
עפרון כהות את לחייו.
"תראי שבשבוע הבא בקבלת שבת, כבר לא יכאב לה."
"סתכלי, אורנה" אומר ערן, כשאנחנו קמים ללכת משם. חם נורא, כי
עץ התות עירום מעלים. כנראה שהוא מת, כי הוא מראה לה פקעות
במבה צהובות דבוקות לענפיו.
הפקעות מחוררות.
"לאמא שלך יש ירוק באיר עלאגב." צורח ערן דרך החלון בדרך אל
השער, וילד היומולדת שומע ומחייך ומנופף אלינו. הוא ואמו
הנצחית יחד עם עפרה והילדים קופצים על הספסלים והשולחנות. קשה
לראות את אופירה, כי היא עוד לא קמה מהרצפה, אבל בלב אנחנו
יודעים שמעכשיו היא תהיה גננת ממש מעולה וילדי אגן ובוגריו לא
יעמדו בשבע חמשות, בשקט מוחלט, ילדי-נצח חנוטים בפקעות סינרים
צהובות, לא היה, לא הווה ולא יהיה.
תמזה
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.