[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורית צוקר
/
מי בא לאמא?

את ידיו, הוא שיקע בשעוות הנר החמימה.
ללא היסוס.
וכל זאת תוך ידיעה צלולה כי גם חותם זה,
בדומה אליו, עתיד להימחות.
זה היה צעד חשוב עבורו.
כל חייו נסבו סביב הריק ממנו כה חשש.
חשש זה לא היה חסר שחר ותכלית.
בעברו, כך הרגיש, שינה את פני הדברים בצורה ניכרת ומשמעותית
ועתה, אף נפש חיה לא זקפה זאת לזכותו.
כן, ההכרה האנושית או העדרה כרסמו
בו עד נותר יציר אנוש ערום ממעש ותכלית.
והנה, אחרי שעשה את שעשה, עד כמה שהיה מעשה זה
עלוב ושולי, המתין להכרה אשר מגיעה לו משחר ימיו.
הוא המתין בכל נפשו ומאודו, שוב ובשנית ועשה זאת במסירות רבה,
הוא התרגש ופלבל בעיניו, פרש הצדה וארב, להתרחשות הנשגבת אשר
לבטח תבוא. ההכרה, בוא תבוא!
נדד במחשבותיו ושיווה בעיני רוחו בת חן אשר תשב מנגד ותבחין
בתעלוליו,
לבטח היא תשא עיניה אליו, תאמר: "הו! איזה חותם נפלא, פרי
ידיך? אלו טביעות אצבעותיך?"
או אז, היה קם בנחישות ומשקע בשנית את אצבעותיו בשעוות הנר
הרכה והיא,
היא הייתה נכבשת. שלו לעולם ועד.
כך ישב, חיכה, ציפה, רגש, פלבל בעיניו, ארב, לאותה בת חן פרי
דמיונו, להתרחשות
אשר לבטח תבוא.
ואכן היא באה, בת חן ענוגה, ישבה מנגד ואת הנר בחנה. משהבחינה
כי הנר עודנו רך
ומרקם מיוחד לו לאין שיעור, לא התאפקה ושיקעה בו את אצבעותיה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה שהסלוגן שלי
מאושר זה לא
אומר שהוא
מאושר!!!!


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/1/04 17:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורית צוקר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה