גרתיבשכונה של מופרעים. אתם יודעים, כמו "הארלם" בארה"ב, רק
בישראל. ת'אמת, כמה חבר'ה היו קוראים לזה "הארלם הישראלית".
פשוט ככה. היו לישני ידידים טובים, ומזלי היה שהם היו ידידים
שלי. הם  היו חברים באיזו כנופיה, אחת מני רבות שיש כאן. הם
הגנו עליי. נשמע מוזר, אבל נכון. הם תמיד הסתובבו עם סכינים
ביד. אתם יודעים, כבר יצא להם לדקור כמה פעמים. הם לא הלכו
לבית הסוהר, פשוט כי המשטרה מפחדת לבוא לכאן. פחד מוות. אחרי
שפעם הם באו והתקיפו אותם עם סכינים- הם כבר לא חוזרים.
אבל אני, לא רציתי להיות פושעת כמוהם. חלמתי להיות רופאה או
משהו בסגנון, ולמרות שזה היה נשמע לא מציאותי וכולם היו צוחקים
עליי- האמנתי בעצמי, כי היו לי ציונים טובים (בניגוד לרוב
חבריי לשכבה), ויכולתי להגיע להישגים גבוהים. אני לא יודעת למה
בכל זאת הסתובבתי עם ארז ועמיר, הידידים שסיפרתי עליהם מקודם.
באמת שלא היה לי מושג. אז בקיצור.. יום אחד הגיע אתיופי
לשכונה. מאלו, שכל השכונה שונאת . שכל הנשים מתחילות לרכל שהוא
מביא מחלות, והבנים אצלנו כבר תיכננו תוכניות.  

אחה"צ הלכתי עם עמיר וארז לפיצוציה הקרובה, סתם לשבת ולהחליף
דאחקות. פתאום האתיופי עבר. ידעתי שלארז יש סכין, ולעמיר לא.
הוא שכח אותו בבית. פחדתי.
החבר'ה האלו מסגולים להכול, תאמינו לי. פחדתי שהם יתחילו לקלל,
ולתהתגרות באתיופי. ופחדתי גם שהוא יהיה חזק מהם, כי לפעמים
האתיופים פשוט כאלה. אז הם קמו. וניגשו אליו, והחליפו כמה
מילים. הוא התעלם- טעות חייו. הם קראו לכמה חברים שלהם, בני
עשרים ומשהו, בריונים. הם קמו. הקיפו אותו. התקרבתי כדי לעצור
אותם, אבל היה מאוחר מדי. ראיתי את הסכין ננעצת בבטנו. הוא שכב
על האספלט החם ופירפר. הספקתי לצעוק "לא", כשלפתע ראיתי יד
נשלחת לעברי. הסכין ננעצה בי. כשהתעוררתי הייתי כבר בבית
החולים. הבטתי מסביבי. הכול היה שקט ורגוע, שליו. לבן.
התפלאתי, כי בד"כ בתי חולים יש רעש והמולה, אנשים רצים
וצועקים, מכונות מצפצפות. רופא בחלוק לבן, הכי לבן שראיתי
בחיים, ניגש אליי. הוא אמר לי  לקום וכשנוכחתי לדעת שאני יכולה
לקום, שהפצע נעלם ואין לי שום כאב הלכתי אחריו במסדרון הדומם.
על הדלתות היו כל מיני שלטים. "תאונות", "מחלות", "זקנה". לא
הבנתי מה זה. הוא הביט בעיון בכל דלת ודלת, עד שלבסוף הצביע על
דלת לבנה במיוחד ואמר לי: "כנסי לזאת". הבטתי בו והוא לא אמר
מילה, רק המשיך להצביע על הדלת.
הבטתי קצת למעלה, גבוה יותר. ראיתי את השלט, שעליו היה כתוב
באותיות קידוש לבנה:
"דלת הקורבנות התמימים".