הייתי במועדון.
מועדון מלא אנשים, וריק עד מאוד,
מכל מיני דברים, בעיקר תוכן.
למרות שכל דבר ריקני, מן הסתם ריק מתוכן.
המועדון הזה היה שממה עמוסה לעייפה.

המוסיקה הייתה איומה ונוראה, ומורכבת מעשרות סוגים שונים של
שירים,
כל אחד גרוע מהשני.
והאנשים שם רקדו, ואהבו כל אחד ואחד מאותם סוגי המוסיקה.
ובמרכז כל הזוועה, והשואה שהייתה זרוקה שם, משהו מדהים התרחש.

בחורה שם רקדה, עם חברה,
והן צחקו.
מחזה מרגש, אני לומר זאת לא מתבייש.

שיער שחור חלק, ועיינים כחולות, וחיוך.
לא חיוך קפוא, לא אדיש, לא מריר או עוקצני.
חיוך על באמת, של אושר, של שמחה, עם ניצוץ בעיניים של תקווה,
של הרגשה.
של חיים.
יפהפיה.

היא הייתה במרכז ההיכל, כשעמדה בכניסה, או הסתובבה,
אל הבר ניגשה,
אל הספסלים הלכה,
ובהיכל רקדה מפינה לפינה,
ובמשך כל הזמן הזה, במרכז החדר הייתה.

האור שבעיניה היה חזק מכל מנורה.
והתחרות היחידה ליופי עיניה, נבעה מחיוכה.

עמדתי לי שם, בצידו של החדר - מתבונן.
לא יאמן, כי היה קשה להאמין.
אבל חלומות אני לא מרבה לחלום.
המציאות טובה מכל דמיון.

ואני, כשהכל כבר נאמר, לא כזה בחור ביישן.
מיד חשבתי לעצמי, נו - למה אני ממתין?
מה אכפת לי לנסות?

אבל אכפת. כל כך אכפת.
כי אם אליך אליה, ואנסה להכיר אותה, קיים אותו סיכוי,
אותו סיכוי נורא.
שהיא תחייך, ותכתיב מספר, ומתישהו נדבר, ואולי גם נפגש,
ואולי עוד נתחבר, ונהיה זוג, ולא יחידים.

ואיך אוכל להרשות ליצור כל כך מדהים, כל כך יפה, כל כך מלא
שמחת חיים...
לחלוק עמי את עצב המוות?
איך אוכל לגרום לעיניה הנוצצות כל כך...
להתעמעם כמו שלי?