את החשיבה הטובה ביותר אני מבצע במקלחת; המחשבות זורמות שוצפות
להן בעוד עיניי עצומות והמים החמים ניתכים על גופי. אני עומד
שם מתחת לדוש ונותן למחשבתי דרור. על ריח הסבון שבאוויר מתעלה
בקושי ניחוח אחר, ידיעה ברורה שיעל השתמשה במקלחת קודם, לפני
שיצאה. עבדתי עם יעל שנה וחצי אשר במהלכן גם התחברנו, אך
התחלתי להתראות איתה מחוץ לעבודה רק לאחר שפוטרה. לפני
כחודשיים בועת ההיי-טק הקטנה בה התחבאנו מהמציאות התפוצצה,
ויחד עם אשליית הבטיחות נעלמו מחצית מהעובדים, אחת מהם יעל.
הריח הולך ומאבד מחשיבותו ומנוכחותו עם זרימת המים וצלילם
המרגיע. מים במקלחת גורמים לשלושה צלילים שונים- עם היציאה
מהצינור, עם ההיתקלות בגוף או בקיר ועם ההישפכות מטה, אל
הביוב. צירוף של מקצבים היוצר סימפוניה קבועה של התמשכות, נצח
בתוך שנייה, הרמוניה של רעש לבן. כך הם גם החיים המתמשכים- רעש
לבן.

היא עיצבה את האתר, אני עסקתי בפרסום ואותה פיטרו. היי,
כנראה לפחות אותי הצלחתי למכור, ולא רק למשקיעים החדשים. אני
מביט מטה ורואה את השערות הארוכות שהצטברו על שובך הביוב,
נאבקות להישאר במקומן ולא לזרום לעולם-שמעבר אליו הולך השיער.
זו לא הפעם הראשונה שהיא התקלחה אצלי, אולם עד כה הייתה זו
התקלחות ידידותית, של אורחת. רק הלילה הזה אכן עשינו דבר מה
שאחריו מתקלחים. ולמה? מניין החובה הזו לרחוץ עצמנו אחרי מין?
אנו מתאמצים כה להגיע לרגע מסויים, אשר מצריך מייד אחריו ניקוי
של כל תוצריו. ולמה עשינו את זה? שאלה טובה. כי רצינו, אני
מניח; שני אנשים בוגרים, משוחררים ומפוכחים, זכאים לחופש
פעולה. כן בטח.

האם אני אוהב אותה? במידה מסויימת כן, אבל זו אינה אהבה במובן
המתבקש. זו אהבת ידידים, חיבה יותר מכל דבר אחר. חיבה עמוקה-
אנו מדברים מידי יום כאשר אני מסוגל לדבר איתה ארוכות על אלף
ואחד נושאים שונים וללא שיעמום לרגע. האין היא יפה? יפה היא.
שנינו רצינו? רצינו. אז למה עכשיו אני מרגיש צורך להתנקות?

מה חזק יותר, יאוש או בדידות? יאוש הוא תחושה, בדידות היא מצב.
הבדידות היא המכרעת, עם היאוש אפשר להתמודד- יאוש הוא למעשה
דרך להתמודד עם הבדידות. אתמול בחצות הליל נפגשנו והלנו יחד על
השיעמום ועל החיים ועל הבדידות וכן, אפילו על היאוש. הלילה
מביא עימו שני חברים, צמד חמד שלמעשה חד המה- האומץ והכנות.
השעות נקפו; אפילו בסוף לא התאווה לשני אף אחד מאיתנו, הדבר לו
התאוונו היה המפלט, הנוחות, השקט. המין ביננו לא היה מפגש כי
אם התנגשות, תוך סיפוק לא של תאוות בשרים אלא של תאוות חיבוק,
תאוות אשליה, תאוות יחד. האם אני רוחץ כעת על מנת להתנקות מדבר
מה, או שמא רק לחום המים ולמגעם הקבוע והמרגיע אני משתוקק?

רעש לבן, בניגוד לצלילים אחרים, מטרתו היחידה היא כיסוי
הצלילים האחרים, מניעת ריכוז בדבר מסויים, הסחת הדעת. אני סוגר
את המים ועומד שם לעוד רגע, נוטף כולי. השקט המפתיע שניה לאחר
מכן מופר רק מקולות הטפטוף. כאשר אני כבר מתנגב בחוץ אני מעיף
מבט אל השתקפות עיניי במראה מכוסת האדים ותמה מתי נדבר שנית,
אם בכלל, ועל מה. עבורי, זה לא יכול לעבוד. נכון, אובייקטיבית
זה פיתרון מושלם, אך במעש זה פשוט לא נכון, בררות מחדל הנן
תמיד, בסוף, הכי פחות נכונות.