יצאתי מהחור הזה. מנהרת הזמן המכוערת הזאת.
מועדון רוק של בני 17-18 (19 גג!, כמו שהשומר בכניסה הזהיר).
לא ידעתי לאן לדחוף שם את עצמי. כל כך שגמרתי חצי קופסת
סיגריות בחצי שעה של שעמום נוראי. הרגשתי ערום בלי משהו דלוק
ביד. להצדיק את זה שאני עומד בלי שום תכלית. כמו איזה פדופיל.
אם הייתם רואים את זה הייתם חוטפים בחילה, אם בכלל לא הייתם
מקיאים ישר על כל הילדים.
איבדתי את הצעיף ועפתי משם.
רמי התחיל עם מישהי שנראיתה, אפילו לי, די נחמדה. החליף איתה
נוזלים, מספרים, בסדר הזה, אבל לא לפני שאני ברחתי.
וכשיצאתי לרחוב החלטתי ללכת אותו עד הטיילת, מאלנבי 67 עד
בניין האופרה.
כל האנשים המצחקקים, לא עשו לי דכאון בורידים כמו פעם. בלי
שהשתנה משהו. אני עדיין לבד.
אז הלכתי כמו רוח שחורה ומסתורית ברחוב, כמעט בטוח שהיא תמצא
אותי. שתגאל אותי. שתציל אותי.
טוב אז לא הולך לפי התוכנית ותו"כ שאני משתגע בטיילת, פתאום בא
לי להוריד את המעיל השחור הארוך (שהיום כולם כבר לובשים אותו,
ואם יש מישהו שאתה לא רוצה שילבש את אותו המעיל שאתה לובש, זה
כולם, והוא כן לובש אותו), להשאר עם הסוודר ולהתפשט עוד קצת,
ואז לחתוך את הצינורות מבית השחי ועד האצבעות. כנראה בגלל שלא
היה אף אחד בטיילת, ותיארתי לעצמי שכולם ידברו איתי. והיא בטח
שתראה את הסימנים. זה אנלוגי לפצצת תאורה בחילוץ מוטס, היא
תיק-תק מזהה את הדם ורצה לתפוס אותי. אני לא מספיק להגיד
'פרוזאק' ואני כבר בידיים שלה. מתעורר בבוקר עם תחבושות, עם
הפטמה שלה בתוך הפה שלי.
ברגע שאני רואה את עצמי, מרוב שעמום, באמת חותך שם הכל, ועוד
רץ לחוף כדי לשים על זה חול כדי שיראה בוץ ומלוכלך. אני מרגיש
כבר חולה ומרים את היד. המונית עוצרת, המונה 'מקולקל'. מונית
נוספת והמונה עובד. שקט מוחלט עד הבית. לא הייתי במונית אולי
שנתיים ולפני הפעם ההיא אולי עוד שנתיים.
הרגשתי ממש נפלא. כל כך נפלא שתפסתי את עצמי מתכוון לשאול את
הנהג לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא. אבל בסוף לא שאלתי. כי
באיזה אגם בארץ יש ברווזים? ועוד אחד שקופא?
הוא לא רק יחשוב שאני משוגע ויתחיל לצעוק עלי הוא גם יצחק עלי
שאין כזה אגם.
אז ויתרתי על זה ונתתי לו 43 שקל כשהגענו.
כשנכנסתי ללובי חשבתי על הבחורה שגרה בבניין שלי שייחלתי שהיא
אולי תתפוס את התפקיד, אבל היא לא היתה שם. בטח גייסו גם
אותה.
נכנסתי הביתה, בירך אותי ענן עומד, מחניק של סיגריות. לא פתחתי
את החלון והתיישבתי ליד המחשב.
התחלתי לכתוב ונמאס לי, ויתרתי אחרי הקטע עם הפטמה, כי לא
הרגשתי שגמרתי. לא רציתי הפי-אנד, אבל לפחות אנד. אז עשיתי
מינימייז, פתחתי את ספריית הפורנו וראיתי סרט במשך חצי שעה.
זה מתחיל בזה שהיא מחייכת חיוך נבוך כזה ואז הם מתחילים לדבר
דיבור כזה של סרטים כחולים. ניסיתי לתאר את השחקנית מצילה אותי
אבל המחשבה ברחה. לא יודע מה היה אחר כך כי ישר העברתי לתנוחה
המיסיונרית. היא נראתה ממתינה והוא נראה עסוק ומרוכז. הוא לא
הפסיק לרכון מעליה, והיא התאמצה לגוון בגניחות. בסוף הוא גמר,
וגם אני. הוא עליה ואני על החולצה שלי.
סגרתי במהירות את הסרט כדי לא לשמוע מה הם אומרים וסחטתי את
הטיפה האחרונה מהעיין שלי.
את החולצה הורדתי ולדמעות נתתי להתייבש על הפנים. הרגל מילדות.
ישבתי לכתוב את כל השאר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.