הגיע סוף היום. אלה הרגעים הכי קשים והמעיקים בחיי.
שוכבת על אדן החלון מחוץ לחדרי, חושבת, חושבת המון וצופה
בכוכבים שבשמים. מקשיבה לשקט המשתרר בחוץ, דממה, אך ורק רעש
נביחות הכלבים והצרצרים מהדהדים בראשי.
רק אני, אני מודעת למצבי, למשברים החלים בי.
הרמתי את עיני מהדף הלבן ושוב הסתכלתי למעלה ומילמלתי לעצמי
"איך"? איך זה להיות שם, סבוכה באלפי הכוכבים המנצנצים
והזוהרים.
באותו רגע כל כך רציתי להיות קרובה, קרובה לאלוהים והרחק
מכולם.
הדמעות לא עוצרות, נוצחות על לחיי, נמסות בשפתיי. מרות הן
הדמעות, יותר מאיי פעם. התהפכתי על גבי והצצתי לתוך בתי
השכנים, מאוד מסקרן אותי לדעת מה מתרחש בין ארבעת קירות ביתהם.
איך האווירה, אולי היא כמו אצלנו? ההורים? הילדים? הכל רץ לי
בראש בלי סדר, מילים נזרקות באוויר והעט נע לו בין השורות שלא
יגמרו לעולם...
אלפי שאלות עוברות בי ללא הפסק, כמו הבזק, אותות וסימנים.
זה משפיל, מכאיב, צובט ותקוע כחץ שמותיר פצע עמוק שמזהם את חלל
גופי, הכל נהיה כבד, חסר משמעות וטעם.
האם אחרים סובלים כמוני ומרגישים שכל העולם נופל עליהם ואין
דרך חזרה? תקנה? שכל החול משעון הזמן נשפך בין אצבעותיהם? או
שרק אני... לפתע, ליבי נדם. הבנתי שזאת המציאות, צריכים
להתרגל למציאות המרה, הקשה והרבת אתגרים, מלכודות, מכשולים
ותהום אחת עמוקה שאי אפשר לצאת ממנה...