אני מסתכלת למטה, יום אחרי תאונת הדרכים שבה הייתי, ואני רואה
אותו בוכה. אני יושבת לי למעלה, על ענן, לבד, ואני לא מבינה מה
קרה לו. אני עוד לא מצליחה להבין שאני מתה.
והוא מסתכל למעלה לשמיים ולוחש בקול חנוק "למה דווקא היא?"
ואני מנפנפת לו שיראה אותי וצועקת בקול הכי גדול שלי "אני פה
יוני! אני פה! מי זאת 'היא'?" אבל הוא לא רואה אותי, ולא שומע
אותי, והוא משתתק... הוא דוגר את הראש בין הידיים וממשיך
לבכות. קרבתי את הברכיים לחזה והתחלתי גם אני לבכות. אולי בגלל
שיוני בוכה, או אולי בגלל שאני עכשיו מבינה למה הוא לא שומע
ולא עונה. אני יודעת למה הוא לא רואה אותי.
אין לי מושג איך זה קרה או למה, אבל זה קרה.
בלי התראה מוקדמת, בלי שום הזהרות ובלי רחמים, אני מתי.
לא מוות רגשי או מוות קליני- אני פשוט מתי. מוות גופני.
ועכשיו כשאני פה למעלה (הרי אחרי כל מה שעשיתי, אין שום סיבה
שאני אהיה שם למטה) פתאום הכל מתחבר לי. פתאום אני מבינה את כל
מה שעברתי וכל מה שקרה לכל מי שהיה קשור עלי- כמו מעגל קסמים
בלתי נסבל שפתאום ניתק. בגללי.
הגיעה שעת הצהרים, ויוני מתלבש בבגדים שחורים. מכאן למעלה הוא
נראה כל כך יפה, כל כך עצוב.
הוא רוחץ את הפנים מהדמעות שעכשיו הבנתי שהיו בגללי, ונותן
נישקה לאמא ואומר לה "אני אחזור מאוחר". היא רק עוצמת את עיניה
לכמה שניות ופותחת אותן שוב.
עקבתי אחריו במשך כל הדרך לבית הקברות. בדרך הוא פגש כמה אנשים
מהכיתה וחברים טובים שהיו בדרך, אבל הוא עקף את כולם ולא הסכים
שילכו איתו. הוא אמר להם שהוא רוצה להיות לבד והוא בא רק בשביל
להגיד לי שלום.
ההורים שלי עמדו בכניסה לבית הקברות, אמא נתנה ליוני נשיקה
ואמרה שהיא יודעת שאני תמיד אהבתי אותו. הדמעות התחילו לזרום
שוב. הוא נכנס מהר פנימה ועמד ליד ארון הקבורה שלי. כל כך
רציתי לדעת מה הוא חושב באותו רגע, מה הוא מרגיש, אבל אני
חושבת שהבכי שלו והבדידות הסגירו את הכל.
במשך כל הטקס, לפני הקבירה עצמה, אני חשבתי כמה מטופש זה. אני
אתאיסטית והם קוברים אותי בבית קברות יהודי עם כל התפילות
המיותרות האלו. מה יש להתפלל תגידו לי? אני כבר פה למעלה! אני
כבר לא אחזור אליכם! כל התפילות שבעולם לא יחזירו אותי.
כשהמשפחה קרעה את הבגדים, יוני הסתכל על הגופה שלי בדממה. כולם
בכו, או עשו כאילו הם בוכים, ורק יוני שתק. הוא הושיט את יד
ימין ברעד ונגע בבד שכיסה את הגופה שלי.
כשהובילו אותי לקבר יוני בקושי הצליח ללכת, הוא ניסה להיות
בשורה הראשונה וכל החברים שבאו לחבק אותו נדחפו אחורה על ידו
והוא אמר להם "עזבו אותי. אני רוצה להגיד לה שלום."
הוא שתק במשך שעה או שעתיים, עד שכמעט כולם הלכו, ואז הוא
התיישב ליד המצבה שלי, ודיבר אלי.
"רוני, אני יודע שאת לא ראית ולא ידעת, אבל אני תמיד אהבתי
אותך. אם את שומעת אותי רוני- אני אוהב אותך. אני בחיים לא
אהיה עם מישהי כמוך ואני כל כך רוצה להיות אתך עכשיו. עכשיו
כשזה נגמר ואת... הלכת. אני לא רוצה להיפרד ממך רוני, אני לא
רוצה להגיד שלום. אני יודע שאת שומעת רוני! תגידי משהו! אני
יודע שאת שומעת!"
אבא שלי הרים את יוני מהרצפה שליד הקבר שלי והוביל אותו למים.
יוני רחץ את הפנים והתחיל לרוץ.
אני לא חושבת שהוא ידע לאן, אבל הוא רץ. בדרך כלל במצבים קשים,
הוא היה רץ אלי הביתה- אבל כבר לא היה לאן ללכת והוא פשוט
המשיך להזיז את הרגליים, אחת אחרי השניה, בלי שום מטרה ושום
מקום להגיע עליו.
בשלב מסוים הוא הגיע למגרש שבו התנשקנו בפעם הראשונה. הוא נשכב
על הדשא ובכה. ואני למעלה, יושבת על ענן, ורק עכשיו הכל מתחבר
ורק עכשיו אני מבינה, את המעגל הבלתי נסבל הזה שניתק. בגללי.