לחם. לחם מתוק עם טחינה. גולמית.
וחציל קלוי.
זה מה שהייתי אוכלת עכשיו.

עומדת בתור. בדואר. לשלם שכר לימוד.
תמיד משלמת אותו בדואר. זה לא בנק, ואז יש לי את ההרגשה כאילו
זו הוצאה שאני יכולה לעמוד בה. זה כמו לקנות בולים. קטן עלי.

מה זה התור הזה בכלל?
מאיפה כל האנשים האלה הגיעו, אין להם חיים?
רעבה.
רק מסיימת פה, והולכת לאכול.
אולי פיצה. פיצה דקה וקריספית כזאת.
עם פטריות. או בצל.
הייתי צריכה לאכול את זה קודם, כמה נשימות בצל, והתור היה
מתרוקן.

"כן, אני אשמור לך על התור. אין בעיה. זוכרת, בטח זוכרת, את
היית לפני".

בהמה.
לכי, לכי לעניינים שלך, אני אעמוד פה ואשמור לך על התור. כאילו
אני לא הייתי שמחה לצאת מכאן עכשיו ולקנות איזה פלאפל.
עם טחינה וסלט.
הייתי מבקשת מהאיש שמאחורי לשמור לי על התור. אבל מה, אני לא
מרגישה בנוח עם זה, להעביר את כובד האחריות של עמידה בתור
לאחרים.
ויש כאן אחריות. אחריות רבה.
אני לא הייתי סומכת על מישהו אחר שישלח מבטים מלוכלכים באנשים
שנראים כאילו הם עומדים להדחף.
אלה שעומדים חצי צעד מאחור, ועם כל התקדמות של התור נצמדים
אליך יותר, עד שהם עומדים לידך, ובלי לשים לב הם חצי צעד
קדימה.
הריקוד האלמותי של התור.
להקפיד תמיד לזוז בדיוק את אותו המרחק שזז האדם שמאחוריך. לא
לתת פתח להדחפות.

אמנות.
אמנות העמידה בתור.
אמנות הזן זה טוב ויפה, אבל זה לא מתאים לחיים האורבניים.

הולכת להתעלף, בחיי.
איזה סטייק טוב היה מצוין עכשיו.
חרדל בצד, וצ'יפס. כזה פריך.
ר-ע-ב-ה.

יש פה אחת עם המון ילדים.
מי מביא כ"כ הרבה ילדים לדואר? מי מביא כ"כ הרבה ילדים לעולם?
טוב, אולי אני סתם עצבנית מרוב רעב. לא מצליחה בכלל לספור כמה
ילדים יש לה. הם כל הזמן מתרוצצים. שניים. ארבעה. חמישה.
חמישה? נראה לי המון. אולי אני סתם רואה כפול. אולי יש לה רק
שניים וחצי ילדים.

ילד, תפסיק לצעוק, כואב לי הראש.
בטח לא נותנים לו מספיק תשומת לב בבית. בטח החצי-ילד מקבל יותר
תשומת לב ממנו, אז הוא מרגיש צורך לצרוח.
השתיקו אותו. נתנו לו במבה. גם אני רוצה במבה. אולי גם אני
אתחיל לצרוח.
במבה. לקחת חתיכה אחת, להניח בין הלשון לחך, ולתת לה להתמוסס.

נו, שיזוזו כבר.
אחד מאלה שעומדים לפני מחזיק שקית. מלאה. מלאה במכתבים. נראה
לי קצת כמו פסיכופט. בטח יקח לו שעות.
אני די בטוחה שהגוף שלי כבר מפרק רקמות שריר.

אחרי הפסיכופט בעל מאות החברים-לעט עומד זוג. עסוקים מאד.
בעיקר האחד בשניה. היא מהמצחקקות, הוא מלטף אותה ללא הפסקה,
משל היו הופעת חימום במועדון חשפנות. למה אני צריכה לראות את
זה?
היהיהיהי. מצחקקת.
הפסיכופט מעביר את השקית מיד ליד ולוטש עינים. הבחורה דוקא
נראית מרוצה מזה.
היהיהיהי. לו היה לי גרזן.
מדמיינת את עצמי חוטבת את דרכי לראש התור, משלמת והלכת לאכול
משהו.
אולי לנגב חומוס.
עם פול.

או, הנה חזרה גברת תשמרי-לי-על-התור-אני-הייתי-לפניך. כבר
קיוותי שלא תחזור. היא מחזיקה סנדוויץ.
סנדוויץ.
אלוהים, תן לי כח.

"מה? היית לפני? אני באמת לא זוכרת.
טוב, אם את אומרת. לי לא אכפת, כל עוד לאלה שעומדים אחרי זה לא
מפריע".

הא!
מחייכת לעצמי בקורת רוח. אין, אין עלי.
כל התור מאחורי נע באי נוחות. מרגישים את העצבים שלהם מתמקדים
בה. היא מתכווצת.
אני עוד אלמד אותה כמה דברים על החוקים החברתיים של עמידה
בתור.
קנית סנדוויץ, הא?
בהמה.