הפעם אני לא מחסירה שום מילה, אפילו לא פסיק. שום דבר. אני
כותבת ה-כ-ל, שחס וחלילה לא תתבלבל לי.
משפטים לא קצרים מדי, אבל גם לא ארוכים. בלי המילים הלא מובנות
או הכותרות המתוחכמות. אולי ככה תבין, ככה תצליח להתחבר. אני
אצמד למציאות, בלי להיכנס לסיפורים אישיים מדי, אחרת כבר עדיף
לכתוב יומן. הנה את זה בטח תאהב - בלי דרמות. נגמרו הדרמות,
השתמשתי בכולן. אני אשנה את הבגדים שלי כי יש גבול לכמה שאופי
יכול להשתלט על לבוש. אאריך את השיער שוב כי בנות לא נמכרות
טוב עם שיער קצר. אני אתחיל לחשוב בגדול, איך כל דבר משפיע על
החברה, למי אכפת איך זה משפיע עליי? אני אצטרף לכל וויכוח
אידיאולוגי, לבנאדם צריכה להיות דעה על כל דבר ועניין. אני אדע
לזהות מקילומטרים איזה בן אדם אתה, כמה ספייס אתה צריך, כמה
אתה רוצה שאני אתקשר, שאני אבוא, שאני אכתוב ומתי בדיוק אתה
רוצה אותי מחוץ לחיים שלך כי נראה שאני תמיד טועה. אני אפסיק
להפתיע אותך ולהופיע פתאום בבית שלך, זה אמנם מוצא חן בעיניך
אבל עד גבול מסוים. אני לא אתעמק יותר בכל הפרטים הקטנים - איך
אתה אוכל, נושם, הפנים שלך, העיניים, הריסים, שלא תגיד שאני
מנתחת הכל. אני לא אהיה אופטימית מדי ולא אחפש את הטוב בכל
דבר, זה עוד עלול לעלות לך לראש. אני אגע בך עד שתתחרפן או שלא
אגע עד שתשתגע. כמובן שהכל קורה בלי סיבה ויש רק צירופי מקרים,
נכון? כל פעם מחדש. אני אפסיק לכתוב, גם ככה הכתיבה שלי לא
מיועדת לאף אחד מלבדי, אמרת. אבל אצלם כמה שרק אפשר כדי לתת לך
עוד מקום לביקורת. אני אשלוף את כל הציניות מהמכתב הזה ואתעב
רק אותך.
שמע, אתה יכול לקחת אותי, להפשיט אותי, לפרק לגורמים ולהרכיב
מחדש. זה עדיין לא יעזור.