הבת שלי באה היום מבית ספר, יש לה עבודה היסטורית על מהפכות
אזרחיות בישראל, ביקשה עזרה, שללתי ת'רעיון "תפתחי ספר, אני לא
עוזרת", אמרתי.
היא בכתה "את לא אמא, מכשפה!" כשאמרה זאת חייכתי, כי בגילה
יריתי לאמא שלי חצים דוקרים פי כמה - זכיתי בבת מנומסת טפחתי
לעצמי.
הקטנטנה, תשיר שמה כדרך אגב, בשל אהבתי למוסיקה, אנשים הציעו
גיטרה, סינתיסייזר ופשוט ציינתי שאם אקרא לה בשמות כאלו עדיף
כבר לקרוא לה "פרצוף בית שחי" ולממן קרן מימון לפסיכולוג...
הרימה את קולה עוד יותר "לא צריך, אין בעיה, את לא אמא".
טריקה. דלת. בום.
זרקתי לה שתפתח נשיונל גאוגרפיק או שתשאל את היועצת ותראה אכן
שאני אמא.
לא רצתה לבוא לאכול. כעסתי על עצמי, אולי בכל זאת לפתוח ספר
לבד כפי שהוריי ציוו - לא צריך להגזר על בתי.

הייתי עצבנית, וזרבובון הכלב השתין בכל הבית, לנקות, ואז דפיקה
על הדלת.שורש השכנה מעבר למשכני -
"מה שלומך? "אמרה בחיוך מרשתית לרשתית.
"ב...בבסדר" חסרת סבלנות עניתי "מה אתך?"
"אני מצוין!!! "התלהבה כאילו כרגע עברה עליה אורגזמה 8 בסולם
ריכטר" דדו זכה במדליית זהב בתחרות ג'ודו, ימית מתחילה ללמוד
גיאופיזיקה וכימיה מולקולרית באוניברסיטה" ובשצף קצף דיבור של
לברדור חולה כלבת "וסיני הקטנה..."
"הקטנה...? "(ססעמו תסיימי כבר יא עלוקה).
"לקטנה יש 272 איי קיו".
"באמת?"
"כן".
"אז אולי היא תצליח לפענח את מהירות האור ותחזיר אותי אחורה
בזמן - יש כמה סידורים שהייתי רוצה..."
"אוי, מונה... היא רק בת 5, היא צריכה עוד להספיק לסיים תואר
עוד 10 שנים, אבל הרעיון שלך מוצא חן בעיניי, אני אכה ניצנים
מעכשיו", חייכה.
שתיקה (האישה פסיכית) "אז שורש, איך זכיתי לביקור ממך ב-2
בצהרים?"
"קודם כל באתי לומר שלום ו..."
("נצלנית, בטח שלום... אם הוא שווה מרשרשים")
"ולבקש כוס חלב וגם לומר לך שכדאי לך לבוא להפגנה".
"איזו?"
"נגד הפינוי של תפוזון-מערב-מערב-מזרח-רוורס-ניוטרל".
"לא, לא יקשיבו גם ככה..."
"זו דמוקרטיה, מונה ואת כאזרחית צריכה לעשות שינוי".
"כן, איזו בובה שנותנים לך לקנות וקוראים לה דמוקרטיה, בתוך
הכפפה יש אינטרסים, דמוח..."
"זה לא נכון, יש פה בסיס דמוקרטי ואם האזרחים לא ישנו את זה,
אז לא יקרה פה כלום".
"תשמעי, צריך שינוי ושינוי נעשה בכוח, מה לעשות ההיסטוריה
הראתה את זה".
"לא צריך כוח - יש דמוקרטיה, זו לא דיקטטורה".
"דמוחרטה".
"את סתם שמאלנית ובגלל זה את לא רוצה לבוא, בכלל לא אכפ..."
"קצת שמאלה, לא ממש, אבל מציאותית", סיימתי.נתתי לה חלב.תודה
לאל הלכה.
ולפני שהלכה הוסיפה - "את מוזמנת לבוא לברביקיו ביום שני
הבא".
עיון קל הראה שזה יום כיפור. טוב. נו. שורש שורש ואמונתה.

יום למחרת, אחרי 24 שעות של שדה קרב ביני לבין תשיר שלי החלטתי
להרים דגל לבן - "איזה נושאים אפשר לבחור? "אמרתי בלבביות.
"אמא לא צריך, פאני תעזור לי".
"אמא של סיגל".
"כן".
"ואולי בכל זאת" לטפתי את שערה וחייכתי (מזלה קיבלה ת'שיער של
האבא, הפודל-המתאבד מעזריאלי על ראשי לא היה הולם לפניה).
"באמת את מתכוונת?! "אור מילא את עיניה.
"כן, למה לא, גיליתי שאולי יש בי אמהות יותר מפילה או
דולפינה".
"אמא את מוזרה".
"כן, ראית ת'כדורים שלי."
"חחחחח".
"דיי לחרחר".
"טוב... אוקיי אז הנושאים הם: ויקי כנפו, ה"פנתרים השחורים
ו..."
"כמה צריך לבחור?"
"אחד".
"ואת רוצה לבחור את..."
"ויקי כנפו, אישה לוחמת, אמא היא פשוט..."
"ממי, אין נושא אחר, אולי תעשי על "ואדי סליב"?"
"ואדי מה? שוהדא?"
"אם אין את זה תעשי על הפנתרים השחורים, אני אעזור בשמחה, אולי
ניסע לספריית אריאלה, נקנה בקינג ג'ורג' משהו וגם..."
"וגם?"
"גם נעצור בחנות של הבאנגים".
"פסיכית".
"בכל אופן תעשי על ה"פנתרים השחו..."
"אני רוצה על ויקי כנפו, אמא שמעת על הכוח הנשי".
"זרקתי ת'חוברות של וונדר וומן לפני שנים".
"אמא באמת..."
"שמעת על ויקטוריה כנררמן?"
"שרת האוצר לשעבר, עם הפרשה ההיא נו...? עכשיו תכשיטנית..."
"כן, זו בדיוק".
"..."