כשהייתי בן שלוש אמא שלחה אותי לגן. לגן היו קירות אזבסט.
גם בכיתה א למדנו במבנה מאזבסט. הוא היה כזה אפור ואני כבר
התחלתי לחבב אותו.
בהפסקות הייתי עומד ליד הקיר וסתם מצמיד את האף שלי אליו ועוצם
עיניים.
במבט ראשון לא שמים על אזבסט, חומר נוקשה ואפור  עם הרבה פסים
ישרים לכל האורך,  אבל מי שבאמת שם לב יודע שיש באזבסט כל מיני
בועיות קטנטנות, ומקרוב הוא גם מרגיע.
את התיכון העברתי בטרומי, אבל עם הצלצול האחרון הייתי קם והולך
ישר לבית הספר הישן או לסככת האזבסט של רחמים שמסביבה תמיד היו
חתיכות אזבסט גדולות שאפשר לפורר.
בצבא היה חרא. שלחו אותי לטירונות בשמונה מאות תשעים ושתיים
וכמעט דפקתי לעצמי כדור במוח מרוב דכאון. בשבוע השני בדיוק
שאמרתי לעצמי שיותר גרוע כבר בטח לא יכול להיות אמרו לנו
שאנחנו הולכים לאזבסטונים לעשות מטווח. יצאנו מהבסיס והלכנו
אחרי המפקד  רפי בשביל עפר ארוך עד שהגענו לסככת האזבסט הגדולה
ביותר שראיתי מעודי. חתיכות אזבסט גדולות ואפורות  התנודדו
בעליזות. השמש טיגנה את הסיבים וקבוצות קבוצות של אדים מהבילים
ירדו מהם ועיוותו את האויר. אנחנו התישבנו וחיכינו. השענתי את
ראשי על האזבסט הלוהט. הייתי מיואש. נשמתי את האדים. דברים
החלו להיטשטש סביבי. מישהו צעק לקום. אני לא זזתי. הרגשתי
שהמפקד רפי צועק עלי ומטלטל אותי חזק. הוא העמיד אותי בתוך
השורה עם כולם ואז עמד בקצה החית וצעק " לקבלת המפקד הכיתה
תעבור לדון. עמוד דום ! "
עברתי לדום עם כולם ומולנו הגיח סרן קמב"ץ עם משקפי שמש של
טייסים ואגרוף בגודל מנגו. הוא סימן לנו לצאת מבסככה ולהתקרב
אליו, כיחכח קלות בגרונו ואמר :
" עמוד נוח. הוראות בטיחות למטווח:  נשק שישים מעלות : מחסנית
הכנס : נשק טען : מי שלארואה לא יורה. רק  תתרחקו מהאזבסטונים,
הם מסוכנים. אסור לכם להכנס אליהם. יש שאלות ?"
הצבעתי ושאלתי למה האזבסטונים  מסוכנים. הוא אמר לי שאזבסט
מסרטן ואסור להשתמש בו יותר בצבא, וגם שיש לי שעתיים ביציאה על
בזבוז זמן של קצין בצבא.

רציתי לצעוק עליו.                      זבל, המטרנה שדחפו לו
בבבלי היתה יותר טובה ?
רציתי לחזור לסככה.                   זה לא יכול להיות מסרטן,
אני את החומר הזה מכיר 15 שנה.
רציתי להתפוצץ מרוב כעס.          הלכה כל מיגדל, חצי מהמקום
הזה עשוי מאזבסט.

בסוף החלטתי להיות הגיוני. שעתיים ביציאה כבר יש לי, וכלא צבאי
זה עוד יותר גרוע מטירונות בשמונה תשע שתיים. חשבתי על זה שאני
רק בן 18 וראיתי די הרבה אזבסט בחיים. מי יודע כמה זמן נשאר לי
לחיות . הלכתי לאוהל  עם תחושת מועקה קשה בבטן ובלאגן גדול
בראש. הרבה מחשבות הלכו שם מכות, אבל רק אחת מהן חזרה ואמרה
וחזרה שוב ושוב משהו שיכולתי להבין. אני חייב לצאת מפה. חייב.