כולנו מתעסקים בזה כל כך הרבה. בכמה שאנחנו לבד.
וזה נשמע כל כך רע וזה נשמע כל כך שלילי.
אבל זה מה שיש לנו בסופו של דבר. לבד.
לסירוגין מגיעים אנשים שלזמן מה, גורמים לך לאבד את הלבד הזה,
אבל רק למראית עין. כי אם זה לזמן מה, אז אתה בעצם לבד.
ובעצם, מה כל כך רע בלרצות שיהיה לך מישהו? מישהו שיאהב אותך,
שירצה אותך, שיהיה מוכן לעשות הכל בשבילך. זה כל מה שאני רוצה.
לא להיות לבד. אבל באמת. לא מישהו שיבוא לזמן מה ויהווה את
ה"למראית עין" הזה. אלא מישהו באמת, כמו בסרטים, מישהו שיגרום
לך לרצות להעלים את הלבד שלו גם כן. ובכל זאת. לבד.
כולנו מתעסקים בזה כל כך הרבה. בכמה שאנחנו לבד.
ובעצם מה כל כך רע בלרצות שיהיה לך מישהו?
הרי זה כל תמצית החיים, לחפש את האדם שאיתו תבלה את שארית
חייך, שתזדקן איתו, תתבגר איתו, תעבור איתו חוויות ותמות איתו.
איזה מן דבר מזוכיסטי זה לעשות לעצמנו. להיות כל כך חשופים
ושבריריים ולהתמסר לאדם אחד, לתלות את כל החיים שלנו בו, ולדעת
שבכל רגע, הוא יכול פשוט להתנער מאיתנו ולשבור לנו את הלב.
ואנחנו יודעים שזו תמיד אופציה אבל אנחנו לוקחים את הסיכון. אז
האם זה מזוכיזם או שמא פחד? הפחד להיות לבד?
הרי כולנו מתעסקים בזה כל כך הרבה. בכמה שאנחנו לבד.
ובעצם מה כל כך רע בלרצות שיהיה לך מישהו?
מישהו שיהיה מזוכיסט ויהיה מוכן לחשוף את הלב עבורך.
מישהו שלא יהיה איכפת לו שבסופו של דבר הוא באמת לבד.
ולמה אנחנו עושים את זה? מבזבזים את כל החיים שלנו בחיפוש אחר
המישהו הזה? למה האהבה והבדידות הפכו להיות חלק כל כך גדול
מהחיים שלנו? או שמא זה הפחד? הפחד להיות לבד?
כולנו מתעסקים בזה כל כך הרבה. בכמה שאנחנו לבד.
ובעצם מה כל כך רע בלרצות שיהיה לך מישהו?
אני רוצה שיהיה לי מישהו.
לא רוצה להיות לבד.