אתם מכירים את הרגעים האלה, כשממש רוצים, אבל בעצם ממש לא?
כשנדמה שהעולם לא צריך אתכם יותר, אבל בעצם לא ממש בטוחים
בזה?
גם לי עלו השאלות האלה לראש, בזמן שהסתכלתי למטה.
על המדרכה עברו סתם אנשים, עם סתם בעיות, ואפ'חד לא שם עליי,
כי אני סתם עוד אחת שעומדת על קצה הגג וחושבת על משמעות החיים
עבורי..
הרי יש עוד המון כאלה.
אבל לא... אני מיוחדת, אני עומדת על קצה הגג הכי גבוה בעיר,
כדי לוודא - אם אני קופצת, שאני גם אמות בדרך, כי הרי זה לא כל
כך נעים לקפוץ מקומה חמישית או משהו ובסוף להישאר בחיים ולהיות
נכה על כסא גלגלים.
לא, אני הייתי חייבת לוודא שאם אני נופלת, אז עד הסוף.
ככה שיהיה לי זמן ליהנות מהטיסה, הרגע המושלם הזה, כשפורשים את
הידיים לצדדים ומרגישים את הרוח, ונופלים...
חשבתי על הכל, על המשפחה שלי, שחושבת שאני איזה פריקית מטורפת
שחותכת את עצמה והורגת חתולים בשביל הכיף, על החברים שרואים בי
שום דבר חוץ מילדה דכאונית שצריך לעזור לה, על הבחורים שאיתם
יצאתי, שרצו רק לשכב איתי, וג'ייד, ג'ייד... אין לי אפילו
מילים לתאר אותו... הוא כנראה הבנאדם היחיד שאני אתחרט שעזבתי
אותו.
אולי זה בגלל רחמים, אם עליו או על עצמי - אני עדיין לא
יודעת.
אולי זה בגלל שאנחנו דומים בכל כך הרבה מובנים, ובעצם ההפכים
המושלמים אחד של השנייה.
ואולי זה סתם בגלל שאני אוהבת אותו...
דמעה זחלה על לחיי, הוצאתי סיגריה. כזה בזבוז לוותר על הסיגריה
האחרונה, שמרתי אותה במיוחד בשביל הרגע. כל שאיפה היא אחת לפני
האחרונה, כשיגיע הסוף אני אפרוש ידיים...
משהוא משך אותי למטה, ועם זאת, בחזרה לאמצע הגג, הרגשתי פתאום
שמשהו נמצא לידי, שאני לא לבד. תקראו לזה אינטואיציה נשית, אבל
ידעתי שאני לא לבד בהחלטות שלי, ובאופן מוזר הרגשתי שאני לא
רוצה לשאר בעולם הזה יותר, ראיתי מספיק.
התרחקתי כמה צעדים אחורה.
שלוש, שתיים, אחת...
דהרתי לעבר הקצה כמו מטורפת, ו... עפתי! באותו הרגע התחלתי
לצרוח כמו שלא צרחתי בחיים שלי, כמו שאני לא אצרח יותר אף פעם,
ושמעתי קול, קול צעקה... של בחור, היה נדמה לי שהוא בדיוק בצד
השני של הבניין, כל הדרך למטה הרגשתי אותו.
גם הוא כיבה את הסיגריה האחרונה שלו שם - על הגג... גם הוא עף
אל החופש.
ביום למחרת ב'מעריב' פרסמו את הכתבה הבאה - "אתמול בשעה 3:00
בצהריים קפצו שני תלמידי תיכון מגג מגדל עזריאלי שבת"א, באורח
פלא הקטינים שזוהו כלסלי בייקרי, וג'ייד טומקינס קפצו מהמגדל
באותה השנייה בדיוק, כשכל אחד נוחת מצד אחר של המגדל..." |
