אני חושבת שהשסק שלי הלך לאיבוד.
החלטתי לצאת אחריו בחיפושים. דוקא די קיוויתי להרפתקה, משהו
בסדר גודל של שר הטבעות, לא גרנדיוזי מדי, יספיק הוביט או
שניים. אולי גם איזה אלף שיגן עלי במהלך הקווסט הזה. אבל
החלטתי להסתפק בגמד גינה שבור שמצאתי עומד עצוב על המדרכה
לידי, קצת מרוסק אך עדיין עושה את שלו - מעדר מונף באויר. מבט
מלא כוונות חקלאיות וחיוך - ממש כמו שהיה לשסק שלי. הרמתי אותו
וידעתי שהוא יעזור. ימצא את השסק שלי. אני כבר לא בטוחה כמה
ימים עברו מאז היום שבו יצאתי למצוא את השסק ההוא.
והאמת? אני לא מאמינה שאהבתי כ"כ את השסק. אני לא טיפוס של
פירות, הם לא אוהבים אותי כ"כ, אני אפילו חושבת שאולי השסק
הספציפי הזה היה בעל אינטרס מסוים לשבת לי בסלסלה, חיפש מקום
להיות בו כשצריך, מקום לחזור אליו. כתף להשען עליה, מקום שבו
הוא מוגן, שכן אני כמתנגדת לפירות לא אוכל אותו, אלא אטפח
אותו.
אז אני מפנה את הגב והשסק יצא לדרכו. הוא תמיד היה יוצא לחקור
את הסביבה, למצוא אולי אפשרות אחרת. חלופית לי. אבל הוא תמיד
חזר, ידע שאין לו מקום אחר מלבד החלל העצום שאני משאירה לו
בסלסילה שלי, מעיפה משם פירות אחרים כדי שיהיה לו כ"כ טוב. כל
תשומת לבי אליו וכל תשומת ליבו - לסביבה. אני חושבת שזו הפעם
הראשונה שההיעלמות שלו היתה כ"כ מהירה, היית מצפה שבתור שסק
שהיה איתי חצי שנה הוא יפתח אי אילו שורשים, לפחות בשביל קצת
יציבות, אבל הוא היה שסק קצת מופרע. אהב את החופש, אבל את
הידיעה שהיום זה פה ומחר - מחר לא ידוע.
הגמד הביט בי במין מבט מודאג. חיוך מלא ספק שכזה, כמו איכר
שיודע שהגשם לא יבוא בזמן להציל את היבול ולא רוצה להדאיג את
החיטה שלו אז הוא מסתובב במין חיוך טיפה מוזר ובעיקר - מנוכר.
אולי זה היה כי הוא באמת היה מין איכר שכזה, אבל העדפתי להאמין
שלא. הגמד פשוט הביט בי בספקנות וניסה לומר לי לוותר. ניסה
לומר שהשסק בטח חזר לעץ שלו, או מצא איזו סלסילה חדשה, אצל
מישהו אחר שאולי נותן לו את מה שהשסק הזה לא נתן לי לתת לו. לא
רצה, או פחד לרצות או רצה בשקט והתייסר לו בסלסילה. ידעתי מה
גמד הגינה חושב- השסק ברח. ממני.
וגשם החל יורד, שוטף את הכל, מוריד את צבעו של גמד הגינה, את
החיוך הזה שלו ואת המוכנות שלו לחפש את השסק. טיפות של גשם על
פני, הרמתי ידי לאחור, ניפצתי את הגמד אל מול הקיר, נחושה
למצוא את השסק הזה ויהי מה. נחושה לא לוותר. מחושה למשוך חזרה
בחבל, אפילו שהרצון שלו חזק מהכח שלי. וזריחה קמה מאחורי שוק
הירקות, הלכתי לשם, פניי כבושות באדמה, באכזבה ברורה. הרמתי את
עיני לקול צחוק יפה שכזה. היא עמדה שם מולי.
מחלפותיה זהב, עיניה דבש וחיוכה קורן. בסלסילה קטנה בהרבה מזו
שהיתה לי, במרווח מצומצם מאוד ישב לו השסק שלי, צבעו בוהק. גם
הוא קורן. צפוף לו והוא קורן? למה? הרגשתי את הסלסילה שלי
מתפרקת לפתע, הפכה לאוסף מכוער של זרדי קש קצת מהוהים, קצת
ישנים, אבל טובים ויציבים וחזקים. הסלסילה שלה היתה יפה וחדשה
אך עם זאת קטנה ולא יציבה.
צר לי שנקשרתי לפרי ההוא.
צר לי שהשקעתי בו כל שהיה לי.




[צר לי שאני אוהבת אותך. צר לי שחיפשת אחרות בשביל מה שיכולתי
לתת לך בהינף אצבע, אני אוהבת אותך. אתה השסק שלי ואתה חייב
לי סלסילה חדשה. שברת לי את זאת]