ליום הולדתי לקחתי אותי למנהרה לרחיצת מכוניות. זה הכי רחוק
שאני יכולה ללכת בלאבד שליטה.  באותה הזדמנות גם נתתי לאוטו
שלי החבוט מתנת יום הולדת, מגיע לו על כל מה שהוא עובר איתי
ואחרי כל האבק שהוא אוכל בכפר המוזר הזה שהחלטתי לעבור אליו
פתאם באמצע החיים, מגיעה לו איזו שטיפה הגונה, מקרצפת את אמות
הסיפים, מחדשת נעוריו כקדם. אז נסענו. הבחור הערבי בכניסה
למנהרה היה ענייני, אלף כמוני הוא רואה ביום. לא ראיתי צורך
להטריח אותו בסיפור יום הולדתי וכל זה. סגרתי טוב טוב את
החלונות שלא יכנס עלי קצף, ונתתי לו קודם עם המטאטא הזיפי
לשפשף אותי מכל הצדדים. כל פעם כשהוא מתחיל עם זה אני חושבת
כמה זה בעצם פשוט, ולמה שלא אחסוך את הכסף הזה ואעשה את זה
בעצמי בבית. הרי צינור כבר יש לי, וגם מטאטא כביש כמו שלו. אז
מה הביג דיל. כל פעם, איכשהו לא עושה את זה, ומוצאת את עצמי
ברגעים חגיגיים כמו זה, מגיעה לכאן. אחר כך הוא עושה לי סימנים
עם הידיים להתקדם ומכאן מתחיל בשבילי הכיף הגדול. יש אנשים
שהולכים ללונה פארק, ויש כאלה שעושים רפטינג בירדן ההררי או
מצנחי רחיפה בשרון המישורי, אני הולכת למנהרה. בום! בבת אחת
האוטו יוצא לי מהידיים ואני עבד נכנע וצייתן למסלול שנע מעצמו.
אני מדליקה את הטייפ על השיר המבכיא שמוכן כבר מראש, והנה זה
מתחיל. בהתחלה מותזים עלי מכל עבר זרזיפים עדינים ומתחשבים של
מים, מכינים אותי לסערה שמתרגשת ובאה. ומיד אחר כך הסבון, בבת
אחת אין לי יותר שדה ראיה, החלונות כולם מלאים בקצף לבן מבעבע
ואני סוף סוף בבועה הסגורה שרציתי לי. הרעש שוצף גועש מסביבי,
והמברשות מתחילות לסבן אותי מכל עבר. אני מתחילה לייבב, כל
הפסולת של השנה הזאת, אני מדמיינת אותה נושרת לה במים, הדברים
הקלים יותר, המיותרים יותר נושרים ראשונים בלי מאמץ גדול, אבל
הדברים הדביקים, אלה שקשה בלעדיהם, צריכים עבודה קשה יותר.
והמנהרה מבינה את זה, היא פועמת במרץ סביבי ומטיחה בי זיפים
כחולים, צהובים, כתומים עבים שמטלטלים את הספינה הקטנה שלי על
מים סוערים. כל הקלקולים שחלו בי, כל הפיחותים בנשמה, העלבונות
הקטנים, והפספוסים הגדולים כל אלה בבכי מר הלוואי שילכו ממני.
אביתר בנאי שר לי - יש לי סיכוי להנצל אני יודע, כבר עכשיו אני
פחות כואב וגל שקט של רגש מתפקע, אני ממררת לי בבכי על שנה
אבודה נוספת, על תקוות שלא הוגשמו, על אמונה אמיתית ותמימה
שהשנה הזאת תהיה שונה ועל ההתפכחות ממנה כאן ועכשיו. אני
מתמכרת לקצב המהפנט של הגלים, והבכי תופס גם הוא קצב אחיד,
הלוך ושוב, מברשת אלף, מברשת בית, הלוך ושוב, מלמעלה ללמטה,
הלוך ושוב, מלמטה ללמעלה. קודם כחולה, אחר כך צהובה, וזאת
מעורבבת בזאת ובזאת, ואביתר בנאי מהמהם המהומים, ואולי זה בכלל
רחם בשבילי המים והרוח והחושך אמרו לי שעברת כאן יחפה, טטטם,
טטטם. אני בוכה בעוד המים חוזרים חמים ומלוהטים לזרום על חלוני
ועל עיני ומדיחים ממסלולו את הקצף הלבן, על התקוות החדשות
שמנצנצות להן ברגעים אלו ממש, ועל הידיעה הפסימית שנרכשה בעמל
רב שנים שגם הן בשנה הבאה יתמוססו כמו בועות סבון כאן במנהרת
הזמן. ויש משהו ברחמים העצמיים המרוכזים האלה שהוא בכל זאת
משחרר, או מנחם, באורח פלא, ובינתיים האוטו נוצץ ומדהים אותי
כל פעם מחדש איך פתאם אני רואה דרך השמשה או המראה ואיך נסעתי
ככה שנה שלמה בעלטה. ואז בא הקטע של המייבש שיער, שמתקרב אלי
בנהימה איומה ומזהיר מפני האור המתקרב ופוצע, וכל כך קצר זה
היה הפעם, הייתי צריכה עוד מהואקום הזה מתחושת קליפת האגוז
המרגיעה, כתוב עליו שלא לבלום הוא מתרומם לבד, ואני סומכת
עליו, נסיון רב שנים, עם הרגליים על המושב, והראש על הברכיים,
נותנת לו לנהום מעל כל חלק בי, ראשונים ראשונים ואחרונים
אחרונים, אני יודעת שמתקרבת שעת הפרידה ותכף אצטרך לחזור,
ונותנת לו לייבש את הטיפות מעל החלונות באווירו החם, והאוטו
שלי משייט אל עבר הרמזור הדיקטטור הקטן שעומד לו מימין למנהר.
אני מניחה רגליים ליד הדוושות, וחובשת את משקפי השמש. אביתר
נגמר, שיר אחד בקסטה אחת ליום הולדת שלושים ואחד, האור מתנפל
עלי, הרמזור מתחלף אלי, אני מכניסה לראשון ויוצאת אל העולם.
והיום, כמו שאומר עמוס עוז, גם כן יום.