הזבוב ואני מתחרים מי ימצמץ ראשון.

אני יושב קפוא על הכסא ונועץ מבט אל תוך החום של עיניו. הוא
יושב דומם על קצה-אפי והמוני עיניו מחזירות אליי מבט נוקב.
הזבוב נותן לי את המבט הזה שיש לזבובים לפעמים. אני יודע טוב
מאוד מה הוא מנסה להגיד. "אין לך סיכוי בנאדם. פשוט יותר מידי
איברים". הוא מלגלג עליי ועל האנושות כולה. "תיזהר", אני
מזמזם, "יש לי עיתון מגולגל שישמח לטפל בך". הזבוב לא קונה את
זה. הוא מתנהג כאילו בכלל לא שמע את מה שאמרתי לו. ממשיך לשבת
על אפי. על חרון אפי. העיניים שלי מתחילות לדגדג. אני לא אוכל
להחזיק מעמד עוד הרבה זמן. הזבוב צוחק עליי, אני לעג לזבוב.
נאבק בעפעפיים. זה לא הוגן, לזבוב אין עפעפיים! מצמצתי. עשירית
שנייה לאחר מכן, כשנפקחו עיניי, הספקתי רק לראות את הזבוב מורח
אותי על הקיר עם נייר-עיתון מגולגל.