כשקמתי בבוקר, ראיתי אותה שוכבת על הצד בפינת החדר. היא היתה
מכונסת בתוך עצמה, מגולגלת ככדור. היא מעולם לא נראתה לי כל כך
קטנה. כשניגשתי אליה, היא שחררה לכיווני אנחה קטנה. ליטפתי
אותה, שמתי לה עוד קצת אוכל בצלחת ויצאתי לעבודה. ידעתי
שכשאחזור הביתה בערב הכל יהיה בסדר.

העיניים שלה היו עצומות. היא נשארה באותה תנוחה במשך כל היום.
כשליטפתי אותה היא לא הגיבה. פשוט נשארה קפואה במקום.
נתת לי אותה לפני שישה חודשים. רק לפני שישה חודשים, היינו כל
כך מאושרים. הבאת לי אותה כדי שלא ארגיש לבד, שיהיה לי עם מי
לדבר. והיום, שישה חודשים מאוחר יותר, היא נחה בפינת החדר.
רגועה לחלוטין. במשך כל היום שעבר, השארתי אותה לגווע. לא היה
דבר שיכולתי לעשות.

את כלואה בחוסר הודאות שלי. את מנסה לברוח, אבל אני עוצר בעדך.
אני מנסה למשוך זמן. חושב שאולי יש עוד סיכוי שיהיה בסדר,
שהמצב ישתפר, שיהיה בדיוק כמו פעם. אבל הכל עבר.
את שואלת אותי מה אני רוצה. ממך, מאיתנו. מעצמי. נמאס לך לשמוע
אותי אומר שאני לא יודע. אבל אני באמת תקוע. גורר אותך איתי
בלית ברירה. עם החיוכים, והחיבוקים, והנשיקות הקטנות. זה לא
מגיע לך. אני כל כך מצטער.

בכל הזמן שעבר, לא בכיתי אפילו פעם אחת. תמיד הצלחתי לשמור על
מידה של ריחוק. אבל עכשיו, כשאת פה, מחבקת אותי, בוכה לי לתוך
הכתף, אני מרגיש שמשהו בי נשבר. שאני לא יכול יותר. אני רק
רוצה לבכות עלייך. להיות צמוד ולא לעזוב. כל כך קרוב, אבל כל
כך רחוק. בדיוק כמו אז.

אני פותח לך את השער של אי הודאות שלי. משחרר אותך. מקווה שלא
יכאב. אבל הכאב משתלט עלי. חד, חודר, פוצע. תחושת מחנק עוטפת
אותי. הבחילה דוחפת אותי להקיא, אבל לא נשאר בי כלום. פשוט
כלום. יש לי עוד כל כך הרבה מה לומר.

אני שולח אותך מחוסר האונים שלי, לגהנום שלך. רוצה להתנצל,
לקחת הכל בחזרה, אבל המילים ממאנות לצאת.

היום בו מת הזכר המשותף שלנו, הוא היום בו האהבה מתה.