לפעמים אני נזכר בימי היסודי.
בריח של הבוקר והאויר העומד.
בשקט שלפני ההפסקה -
בחולצות התואמות, הצהובות.

ונדמה היה כי יותר שליו בימי היסודי
אפילו הויכוח המתחכם היה נאיבי.
טקסים מתמשכים ומתארכים
כאילו היינו חוגגים ימים רגילים.

הפסקת העשר הייתה כנצח פנטסטי
בשיעורי מוסיקה, בשיעורי טבע
שיעור לחיים.

והרצון העז לחזור הביתה.

רוטינת הצהריים הבייתית
עם חום ילדות על אש קטנה.
פרצופי חברים שנחרטו לעד
כמו קסם פשוט וסתמי, כשירדנו לגינה.

בכל אחד חבויים רגעי היסודי
ואף אחד לא אומר מילה.
הזמן הכי מהותי ואמיתי -
מודחק עכשיו בפינה אפלה.

ואחרי היסודי -
מכאן הדרך רק מתחילה.
וככל שמגלים, היא לוקחת ממך
טיפה, טיפה, את זכרונות הילדות שהיתה.

אז, ביסודי. אהבתי, חוויתי -
נשמתי כל מילה, כל פעולה
באין מפריע.
מי חשב שאכתוב היום ואגלה
שאלו היו באמת - ימי התהילה.