תפסתי אותך!
אתה פה, ממש לידי וגם שם- ליד הדלת, וגם פה מעל הארון.
מביט בי באלף עניים, כולן חודרות. משקיף אלי מכל הפינות שבחדר,
נשען על הקירות. מביט עמוק, עמוק לתוך מוחי, הרי בגללך הוא
עובד שעות נוספות. לפחות אל תחשוב בקול רם.
תשתוק קצת! יא חתיכת...
אני מנסה לחשוב בקו אחד- צלולה. אתה מפריע לי כל כך!
אף פעם לא שאלתי אותך, לא התעניינתי מעולם בדעתך, אבל בכל זאת
אתה מתערב, משפריץ מחשבותייך לכל אבר, מפוצץ לי את המוח באש.
ואני, כמו מטומטמת מקשיבה לך, יותר מדי, מקשיבה לך.
מרעיל אותי, מחמם אותי על אנשים שאני בכלל לא עצבנית עליהם,
אנשים שמעולם לא פגעו בי. מעולם?! אולי קצת, בכל זאת...
אוי לא, לא הפעם אתה לא תצליח, הפעם אני יודעת בדיוק מה אתה
זומם.
מנסה להשתלט לי על ההיגיון, עובד עלי ככה שאני יחשוב שאני זאת
שחושבת. אבל זה אתה, אתה יושב לי מתחת לקרקפת, על פטרייה, ממש
כמו הזחל הדפוק מעליסה בארץ הפלאות, כל היום רק מעשן, מפריח
עשן ושטויות לאוויר, כל כך מסומם, מנסה לגרום לי לחשוב שאני
זאת שחושבת, כשבעצם, אתה זה שיושב שם וחושב במקומי.