הה, אבל האין אתה גבר?
האין קולך משתרג בוטח מראותיך שבכלוב הצלעות העבה, עטור
השיער?
האין הורידים בזרועותיך ובצווארך מתנפחים ממאמץ, כאשר...
הלא תבוא? הלא תיגע? הלא תיקח???

בכף ידך הגדולה העולם כולו, ואני שאינני קטנה כראוי. אתה תישיר
קדימה מבטך ומרוחב כתפיך יינגף הכל.

בשקט בשקט הייתי מביטה בהם ותוהה: מה הם יודעים? כמה הם
יודעים? עד לאן מגיעה הבנתם?

כל יכולים. זן של טיטנים ענקי גוף ונפלאי מתכת. ברצונם יקימו
וברצונם יהרסו. בהבל פיהם תעמוד האימפריה. או שתיפול, אלף
צווחות וזעקה מחרישות את קולה שנדם.  

רן חייך אלי מהעבר השני של השולחן ולכסן את עיניו מדי פעם בפעם
אל עבר המחשוף שהתאמצתי כל כך לחשוף עבורו. הייתי חזקה והייתי
חלשה ובטני התהפכה והייתי אפילו מקיאה, אבל קרביי קפאו לנוכח
גודל הקלישאה.

אשת פוטיפר אספה את חפציה וירדה מעל במת ההיסטוריה. כשישבה
בשורה הראשונה היו השחקנים מביטים בה בריכוז ומחכים למחיאות
כפיה כמו היו מים. אבל בעצם שיחקו עם עצמם, למען עצמם. בעצם
סונוורו באור הזרקורים ולא ראו אותה כלל; רק דמותם הם, חקוקה
על קרנית העין, מהופכת.

אני גומרת עכשיו ולא בצרחות. מקצה העקב עד קודקוד הגוונים
נותרתי ריקה, וחכמה לא באה לי מן האין. בחזיז ציפורניי אני
קורעת את שכתבו אחרים, ואת קולי אינני מוצאת.